אוֹרְחָן כֵּמָאל
היה לנו בכלא סוהר צעיר, גָלִיפּ שמו. בכל שעה משעות היום, אחת היא באיזו פינה מפינות הכלא נמצא אז, נהג לסרק את שערותיו בעודו מחזיק בידו האחת מסרק ובאחרת ראי. שׂערו השׁטני היה גלי ושמנוני מרוב ברילנטין. בעיקר משום כך, אבל גם בגלל ביישנותו, דמה בכל הווייתו לתלמיד בקונסרבטוריון.
אצל חייט כלשהו דאג להתאים למידותיו את המעיל הכחול הזול שרכש באיזשהו שוק פשפשים. ניכר במעילו שלא היה אופנתי כלל ועיקר, אלא שדווקא סגנון זה שיווה ללובש חינניות כפולה ומכופלת, כאילו באמת ובתמים היה תלמיד יפה תואר בקונסרבטוריון כלשהו!
חברותו עמי נבעה מהקִרבה הידידותית שנהגתי בו. ואם נוסיף לכך את ספרי… דווקא הם משכו את תשומת לבו ועוררו את סקרנותו יותר מכל דבר אחר, ופעמים רבות שאל אותי מדוע עודני מתעקש להתמיד בקריאה, אף על פי שנגזר עלי לבלות את עתותי במקום הנמוך ביותר של “מצולות” החיים. בשביל מה נחוץ לי כל זה? הן הייתי עתיד לבלות בבית הסוהר שנים כה ארוכות ורבות. וגם אילו הייתי יוצא לחופשי ביום מן הימים, מכיוון שממילא הייתי מוסיף לשאת אות קין גדול על מצחי, הרי…
כששאלתי אותו אם במקום לקרוא ספרים היה מעדיף שאקח סמים, אשחק קלפים או אשלוף סכין, שקע בהרהורים עמוקים…
אחר כך נעשינו חברים.
כל אימת שגמר את המשמרת שלו, היה בא, מתיישב לצדי, נועץ את עיניו בנקודה מסוימת ונשאר כך בלי נוע במשך דקות ארוכות. לאחר מכן הִרבה לשאול אותי שאלות שהיו קשורות לאלוהים, לאהבה, לאושר, לגן העדן, לגיהנום ולמוות. ניכר בו בעליל כי מוחו פועל כשורה. באחד הימים אמר: “גם אנחנו בני אדם?” והבהיר: “משכורת של שלושים וחמש לירות תמורת שהות של חודש שלם בכלא?! אז מה בכלל ההבדל בינינו לביניכם? אנחנו אמורים לעשות את העבודה הזאת בהתנדבות?!”
לא היה לו אף אחד. אמו מתה משחפת עשר שנים קודם לכן. את אביו כלל לא הכיר.
לפעמים היה אומר לי: “אהבה — אבל אני מתייחס עכשיו לאהבה אלוהית, כמו זאת שאנחנו רואים בסרטים… — כזאת הייתי רוצה, אהובה שתבין מהמבטים שלי מה רצוני. בלי מלים, שנבין זה את זה אך ורק מהמבט שבעינינו. ואחרי זה שיהיה לנו בית קטן, לא משהו מי־יודע־מה, רק שני חדרים וסלון… אבל לא באיזושהי עיר ענקית וסואנת, אלא הרחק מרעש המנועים ומקולות הרדיו, בלב יער השוכן על חוף ים עצום. שבלילות החורף נרעד למשמע דכי הגלים המשתוללים בים הסוער ונחבק זה את זה. שיללות הזאבים יישמעו מהיער. שהסערות ישברו בקולי קולות את העצים, שאהובתי תאמר לי: ‘גָלִיפּ, אני פוחדת…’ ושיהיה לנו אחר כך ילד שהשיער שלו בהיר ומתולתל ועיניו כחולות כחולות. שמנמן כזה, ילד כמו בקולנוע…”
“ומה עוד?”
“עוד?… שאהובתי תמות. וכשאקבור אותה בקבר שאחפור לה במו ידי, אגהר מעל לקבר שלה והלוואי שגם אני אמות!”
באיזשהו יום אחר רצה ממני ספר. ספר כזה רצה, שיהיו בו פתגמים בקשר לאהבה, אמרות כנף ביחס לאהבה האלוהית. לא היו לי ספרים כאלה. אצל ידיד מצאתי את “הגברת עם הקמליות” ונתתי לו אותו. למחרת בא אלי ועיניו אדומות לגמרי. כל הלילה לא ישן, קרא את הספר כאילו אכל אותו.
“אתה לא תאמין”, אמר, “מרגריט גרמה לי לבכות שעות, עד הבוקר אני לא עצמתי עין… איזה קסם ואיזה חן יש, ריבונו של עולם, בתוך הערבוביה של האותיות האלה?”
אחר כך רצה ספר נוסף. מבין ספרי שלפתי אחד באקראי והושטתי לו אותו. נדמה לי שזה היה הספר “האוניברסיטאות שלי”.
“זה לא דיבר ללבי”, אמר כשהחזיר לי אותו.
שאלתי אותו למה ומדוע.
משכורת של שלושים וחמש לירות תמורת שהות של חודש שלם בכלא?! אז מה בכלל ההבדל בינינו לביניכם?
“אולי גם בספר הזה”, אמר, “יש כל מיני דברים, אבל. אני לא יודע… הם דומים למה שיש בחיים שלי, שלך, של כל אדם!”
ניסיתי לתאר באוזניו את מהות הספר שלי.
“כן”, הגיב, “אתה צודק, ובכל זאת. אני רוצה שבכל ספר תהיה מין מרגריט כזאת… וארמאן דובאל ההוא… אתה יודע, הייתי רוצה להיות ארמאן דובאל”.
גָלִיפּ, מכל מקום, הקפיד מאוד שהספרים ששאל לא יתלכלכו, ושדפיהם לא יתקמטו.
באחד הימים ששכבתי במרפאת הכלא, הוא בא אלי ובידו נייר מכתבים. שרוי בהתרוממות הרוח היה. עוד לפני שהתקרב לקצה מיטתי כבר הושיט לי את הדף.
“מה זה?”
“קרא ותבין…”
הטקסט היה מלא בדימויים המוניים של האהבה וסגנונו בלט בביטויים פשוטים. הוא פנה בו לאהובה ברוב מלל והתייחס בכתוב לתעלומה הקרויה מוות, לאושר, לאהבה הנצחית, לתהומות האהבה, לפֵיות האהבה שכנפיהן עשויות מקטיפה, ולאשה שהבורא יצר כמו היתה נווה מדבר.
שאלתי למי כתב את הדברים. הוא הביט נכחו והסמיק עד בדלי אוזניו. התעקשתי. “בעתיד תדע…” אמר.
ואחר כך שאל אותי בסקרנות: “נו, איך זה? נוגע ללב?”
כדי שאבין שאתה אוהב אותי ברצינות, שלח לי סבון ושתי כיכרות לחם!
מבטו הורה עיקש שהוא חפץ שהסיפור ימצא חן בעיני, ובכל מקרה, תשובה מנוגדת לכך מפי בכלל לא באה בחשבון. אילו נואלתי עד כדי כך, היה עלול לבקש ממני שאנסח משהו נוגע ללב עוד יותר, ובזה ממש לא חשקתי… אמרתי שהטקסט מתקרב לשלמוּת. תחילה חשב שאני מהתל בו, אחר כך האמין, לבסוף קם והלך בשמחה רבה.
הימים חלפו ועברו. לאחר שהשתחררתי מהמרפאה וחזרתי לתא, בא יום אחד לבקר אצלי וכמעט נצמד אלי. עיניו הירוקות הכהות היו מלאות עצב כשאחז בזרועי והוביל אותי לפינה שקטה. שם שלף מכתב שהיה מקופל שמונה פעמים, והושיט לי אותו.
האיגרת היתה מנוסחת באורח עילג למדי. למיטב זיכרוני נפתחה כך:
“אהובי,
קיבלתי באביב הנפלא הזה את המכתב ששלחת לי, ולא תאמין כמה שמחתי. אבל אתה מדבר הרבה על פוליטיקה, ואני לא מבינה כלום בדיבורים כאלה. אבל בלב אנחנו בראש אחד. אם אתה אוהב אותי, סימן שגם אני אוהבת אותך, אם אתה רוצה אותי, אז בטח שגם אני רוצה אותך…”
ובסופה נכתב כך:
“אף אחד מחוץ לכלא בכלל לא משתין בכיוון שלי. בינינו, הבגדים שאני לובשת התמלאו כינים, ככה שאף אחת אפילו לא מתקרבת אלי. הן לא מקבלות אותי כאן והבטן שלי אף פעם לא שבֵעה. בזמן שאתה היית נושם ונושף פעם אחת, אני כבר הייתי מחסלת כיכר לחם שלמה, טורפת הכל. יש לי פה עוד ארבעים יום עד שאשתחרר. אנחנו נתחשבן כשאני אצא, אבל כדי שאבין שאתה אוהב אותי ברצינות, שלח לי סבון ושתי כיכרות לחם!”
בארבעת שולי המכתב נראו סימני חריכה של סיגריה.
“נו, איך זה?” שאל. “מצא חן בעיניך? הדיון שלנו פה היה על אהבה אלוהית, וזאת, מה שמסתובב לה בראש זה סבון ולחם…”
הוא לקח את המכתב מידי וקרע אותו לגזרים.
“חיה רעה”, אמר. “אז כאלה הן הנשים?”
ניסיתי להסביר לו באריכות שהוא עושה לה עוול. הוא הקשיב למלותי בדבר התפקיד החשוב שממלאים בחיינו הלחם והסבון, העיף מבט הנה ושמה, ומדי פעם בפעם נאנח.
אחר כך קם והלך.
למחרת בבוקר שב ובא ועיניו הירוקות מלאות שמחה. בחצי פה אמר לי כך: “שלחתי לה סבון ושתי כיכרות לחם!”
בדיעבד נודע לי מעובדי הכלא שביקרו בבית הסוהר לנשים כי למן אותו היום ואילך, עד שהאשה השתחררה מהכלא, סייע לה הבחור במשלוח לחם, סבון ואף כסף, גם אם כסף מועט בלבד.
לאחר מכן יצאה האשה לחופשי. התברר שהיתה אשה צעירה וחסונה למדי, שאילצו אותה להתחתן בגיל ארבע־עשרה, ומכיוון שכאשר היתה בת חמש־עשרה האשים אותה בעלה בניאוף וגירש אותה מהבית, הידרדרה לרחוב ומשעברה ממזרון למזרון, נשפטה ונשלחה לשלושה חודשי מחבוש.
כעבור זמן לא רב שמענו שהסוהר גָלִיפּ נשא אותה לאשה.
1948
(מתוך “מאבק הקיום”, 1950)
“הארץ” מדור ספרים, 27.5.19
לדף תרגומי סיפורת מטורקית