על “אהבת מריו לרוזה” מאת שחר מרדכי
אהבת מריו לרוזה, מאת שחר מרדכי, הוצאת ספריית פועלים, 64 ,2001 עמודים
הזמן החולף ודוהר הניב באחרונה כמה וכמה יצירות ביכורים מעניינות בשירה העברית. כך, למשל, עורר ספרה המצוין של גלי-דנה זינגר, “לחשוב: נהר”, עניין רב במקוריותו הייחודית והשתאות במכלולו הבשל והמרתק. לעומת זאת זכו ספרים אחרים, לדוגמה “ארם” מאת שמעון בוזגלו ו”פשוט” מאת ערן בר-גיל, לתהודה קלושה ביותר, אם בכלל, ונשארו, למרבה הצער, נחלתם הבלעדית כמעט של שוחרי שירה מושבעים. אולם גם לנוכח ספרי ביכורים אלה נראה ספרו של שחר מרדכי, “אהבת מריו לרוזה”, עוף מוזר ומסקרן במיוחד, שכן אפילו קריאה חוזרת ונשנית מותירה בו תעלומה בלתי פתורה.
החידתיות שבשירי מרדכי מגרה לשיבה נוספת אל הקובץ הצנוע, הצנום והעשיר שכתב. היסוד האוטוביוגרפי תופס מקום ראשון במעלה בשירי הספר, אולם גם השם המיושן משהו (שמזכיר לרגע את “אהבת אניטה וחואן” של נתן יונתן) וגם התמונה העגמומית שעל העטיפה מעלים חשד ראשוני, שלכאורה לא מדובר כלל ועיקר בביכורי שירתו של יוצר צעיר. חידה זו נפתרת בקלות יחסית למקרא ההקדשה שבפתח הספר – “לזכר סבי וסבתי, מריו ורוזה” – אולם היא מביאה עמה כמה וכמה תהיות אחרות: האם שירי הספר מושתתים על השימוש במסיכות פואטיות? האם סיפור אהבתם של מריו ורוזה הוא אמנם ליבת האהבה שבשירת מרדכי? מיהו בכלל הדובר בכל אחד ואחד מהשירים, והאם יש יעד שאמירותיו של המשורר חותרות אליו?
אהבת מריו לרוזה נראית מסגרת שמרנית קמעה לספר שאינו רומאן, ואף על פי כן יש בפיוטו מעין עלילה ובה התחלה, אמצע וסוף. כבר בתחילת הספר כותב מרדכי “בלילות את לא באה בימים / וצער הגוף לא בא אל הלב / אני בא אליך ישר ותמים / ויוצא מפותל כמו כאב”. האהבה וסיפור האהבה הם עיקר העיקרים בשירה זו, ורוזה אהובת העבר היא אכן הנמענת הראשית לצד הנמענת הצעירה של נכדה הכותב. רק שיר אחד (“אם זקנה אינה תום”), כמעט בסוף הספר, הוא פנייה של האהובה לאוהב בשעה שהקשר ביניהם, סיפור אהבה שאורכו כאורך החיים, מתקרב לאטו לקץ זמנו, והאור המוטל עליו הוא זוהר המוות הקרב.
במקביל לחוט הנרקם בין שירי הספר וקושר קצוות בתוך מסכת של אהבה, כאב, כמיהה ואלימות, יש גם נגיעות פשוטות, ישירות וכנות מאוד, בהווה חוץ-שירי, נטול כל התחנחנויות ולרוע המזל גם מוכר עד זרא, ונגיעות אלה כמו באות להזכיר לקורא כי שירים אלה, כמוהם כאהבת מריו לרוזה, אינם אלא טיפה קטנה בים סוער וליטוף חולף בזמן: “דובר צה”ל טרם התיר לפרסום את שם ההרוג. / המשפחה לא יודעת עוד דבר” (עמ’ 31).
שחר מרדכי מפגין בשירתו גישה רומנטית מובהקת ביחס לאהבה ולמעשה היצירה שהיא טומנת בחובה. ניכר בו כי עודנו תר אחר קולו האישי, ולפיכך יצירתו עדיין איננה נקייה לגמרי מצרימות קלות ולפרקים אף מגודש סנטימנטלי מתקתק, שיד עורך אמונה היתה אמורה לנפות (שורות דוגמת “ונאהב בין שקיעות אדומות” או “הדיו מדמם רק בטרם אור / ועם רדת חשיכה”). אף על פי כן יש ברבים מן השירים התבוננות בוגרת ועתירת תובנות ולבטח כשרון לשוני. כשרון זה אמנם מוצא את ביטויו מדי פעם בפעם בהתחכמויות מילוליות (“באנגלית God אינו כליל השלמות. הוא חסר אות כדי להיות Good”, עמ’ 29), אבל בדרך כלל מתחברת שליטת המשורר בשפתו למבע מדויק ולתוכן עשיר, והשילוב המפעים הנוצר זורם בגופו המוצק של השיר. אין בשירה זו מלל מיותר, ארכני וטרחני, והבלחי יופי מהסוג “אהובתי היא כמו חיפה / הסוציאליזם והקפיטליזם נלחמים על האידיאולוגיה של גופה” (עמ’ 32) מעמידים לפני הקורא תמונת אדם צעיר, הרואה באהבתו ובאמונתו את חזות הכל ואיננו מחשה גם כאשר מלים רמות נוסקות בגרונו.
יחד עם זאת, יש בשירי מרדכי תחושה נוגה של לילה הזורם בגוף, חיבור עמוק ואמיתי – רומנטי? ואולי אף טראגי? – לייסורים ולקץ. משום כך, גם ההתמסרות לאהבה אינה משכיחה את קיום המוות, ארגז החול של הנצח שפנינו מועדות אליו: “חשבתי כי אני עשוי שמש, / אך בגופי זורם הלילה, ואליו לבי קשוב. / על כן בכל יום אני נוצר את ליל אמש, / כי מלילה אני ואל לילי אשוב”.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-19 ביולי 2001
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים