העברית המפורכסת בתרגום הנובלות של סרוואנטס שופעת מהמורות של לשון, המתיימרת לשווא לייצג משלב מיושן אך אמין. אולם מעיקים עוד יותר הם המשפטים, שהספרדית מייללת בקולי קולות מתחת לקרעי מחלצותיהם העבריות
חתונת הכזב, שלוש נובלות מתוך “נובלות מופת”, מאת מיגל דה סרוואנטס, תירגמה מספרדית והוסיפה אחרית דבר פביאנה חפץ, בבל (כיס) תרמיל, 106 ,2002 עמודים
יוצרו של “הנסיך הקטן”, אנטואן דה סנט-אקזופרי, טען פעם כי המגיש לזולתו תרבות מעניק לו צימאון וכי השאר בא מעצמו. איני יודע מה יבוא מעצמו בעקבות פרסום תרגומה של פביאנה חפץ ל”חתונת הכזב”, אך אם מותר לי להביע משאלה, הריני מייחל לתרגום שלם יותר וכוזב פחות של נובלות הלקח מאת גדול סופרי ספרד בכל הדורות, מיגל דה סרוואנטס סאוודרה (1616-1547). ומכיוון שביקורות ענייניות נוטות להיתפש כיום כהשתלחויות מכוערות, ונימוקים המתבססים על ציטוטים מגוף הטקסט הנם דקדוקי עניות, עלי להצהיר מבעוד מועד על החיבה שאני רוחש למתרגמת, לציין כי קשרי עמה היו עד כה טובים, ולהודיע כי מעולם לא היו לי יומרות לעסוק בתרגום ספרות ספרדית שנכתבה לפני המאה ה-19 או בעריכתה וכי גם כיום אני חף מכל יומרה כזאת.
סרוואנטס אינו רק גדול הסופרים הספרדים, אלא גם אחד היוצרים החשובים ביותר בספרות העולם. כמעט כל לשונות התרבות זכו לתרגום יצירתו “דון קיחוטה”, שתורגמה לעברית באורח חלקי כבר בידי משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק ושזכתה לפני שנים מעטות לתרגום מודרני של לואיס ובאטריס לנדאו. השנים האחרונות מורות כי קיים בארץ עניין מחודש ביצירתו בת-האלמוות של סרוואנטס: בן-ציון נחמיאס תירגם הגיגים על אהבה מפרי עטו של היוצר הספרדי הדגול, ואלה התפרסמו בשנת 2000 בהוצאת אבן-חושן; שנה לאחר מכן ראה אור בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון מחקרו המרתק של לואיס לנדאו “סרוואנטס והיהודים”; ואשתקד התפרסם הספר “חתונת הכזב”. אולם שתיים משלוש הנובלות בתרגום זה ראו אור בעברית כבר קודם לכן, ומצער שהמתרגמת לא מצאה לנכון לציין זאת באחרית הדבר, כפי שלא ציינה גם מאיזו גירסה של כתבי סרוואנטס תירגמה את שלוש הנובלות, המוגשות עכשיו לקוראים העברים בנוסח מקוצר ובחלקו אף שגוי.
מבין שלוש הנובלות בספר רק “הגברת קורנליה” מתפרסמת לראשונה בעברית. “כוח הדם” ראה אור ב”מבחר הסיפור הספרדי” שערך והתקין יוסף רובין ושהתפרסם לפני יותר משנות דור בסדרה “עם עם וסיפוריו” (הוצאת הדר). הנובלה “חתונת הכזב” התפרסמה תחת הכותר “נישואי רמייה” בתרגום יורם ברונובסקי בקובץ “סיפורים” מאת סרוואנטס, קובץ הכולל חמש נובלות, ששתיים מהן תורגמו בידי יורם ברונובסקי ושלוש בידי לואיס לנדאו, אשר גם צירף לספר אחרית דבר (הקיבוץ המאוחד, 1982). אזכור תרגומים קודמים אינו פוגע לעולם בחשיבות התרגומים החדשים, ובעיני הוא חובה מוסרית של המתרגמים כלפי קודמיהם וכלפי קוראיהם. הנובלות שתירגמה חפץ למבחרה עוסקות בדרכים העקלקלות המובילות לנישואים ובסיפור עלילותיהן. היצירות לקוחות מקובץ של תריסר נובלות, שהתפרסמו לראשונה ב-1613 ושלדברי סרוואנטס עצמו הן העדות הכתובה הראשונה לסיפור הספרדי הקצר. בין 12 הנובלות קיימים הבדלים ניכרים, כי רק אחדות מהן מקורבות לדגמים מקבילים בספרות האיטלקית. כמה מהנובלות כוללות ניתוח פסיכולוגי מעמיק, בעוד אחרות עוסקות בתופעות חברתיות, אולם כולן כאחת משקפות את גאוניות יוצרן ואת מקוריותו.
הבעייתיות בתרגום הנוכחי טמונה בתפישת המקור הקסטיליאני, אך היא בולטת במיוחד בבחירות הלשוניות הכרוכות בהעברת הספרדית של המאה ה-17 לעברית של המאה ה-21 ובהתייחסות ליוצר, ליצירתו ולתרגומה במסגרת אחרית הדבר. תרגום חפץ לנובלות של סרוואנטס מתעלם באורח מקומם משינויים שחלו בספרדית מאז כתיבת היצירה ועד ימינו. אפילו כינוי הסיפורים “נובלות מופת” אינו מדויק: המלה הספרדית ejemplar כמקבילותיה ברבות מלשונות אירופה יכולה אמנם להיתרגם בימינו כ”מופתי”, אבל בימי סרוואנטס היא הצביעה דווקא על הלקח שניתן להפיק מהקריאה.
במקומות רבים הוקהה עוקץ הטקסט המקורי ומשמעויותיו פושטו או סולפו. כך, למשל, ב”כוחו של הדם” גזלה חפץ מההידאלגו הזקן את תואר האצולה שלו והפכה את האיש ל”קשיש נכבד” (עמ’ 7). בתו נאנסה בידי רודולפו, שחפץ מכנה בתרגומה “צעיר בן העיר”, אם כי הסופר כותב על אציל בעל התואר caballero, שלא תורגם לעברית. אזכור השמטות אלה אינו נובע מקנטרנות או מקטנוניות, שהרי בעלי התואר הידאלגו השתייכו לשכבה הנמוכה ביותר בקרב בני האצולה, ואילו הקבלירו היה העלית שבעלית. הבדל מעמדי זה איפשר לאנס לבצע את זממו בלי שייענש ואילץ את משפחת הנאנסת לא להתלונן על הפשע.
באחרית הדבר כתבה חפץ בין השאר כי “נאמנות רבה מדי למקור עלולה להביא לעולם גירסאות שעשויות לגרום מפח נפש לקורא, מפני שאותו מקור עצמו עשוי מלים חיות, מתנועעות, כאלה שלעולם לא ניתן יהיה למצוא להן מענה במילון” (עמ’ 106). התרגום המוגש בלוויית אמרי השפר הללו אכן אינו חוטא בנאמנות רבה מדי למקור, אך לא פעם נופלת המתרגמת דווקא בפח המלים שתירגמה בטעות כערכים מילוניים בני-זמננו. כך, לדוגמה, מתורגמת המלה amores כ”אהבה” (עמ’ 76), אולם בספרדית של המאה ה-17 ובהקשר הנתון, צורת הריבוי של שם-העצם amor לא ציינה כלל ועיקר אהבה, אלא יחסי מין. אילו רצתה חפץ להתנזר בטקסט מיחסי מין, היתה יכולה לבחור בעברית בין אהבהבים, מזמוטים, התמזמזויות והתעלסויות.
ייתכן שאפשר היה לסלוח על השגיאות המרובות בהבנת הנקרא, אילמלא קוצץ התרגום בחוסר-רגישות משווע. הדבר בולט במיוחד בנובלה “כוחו של הדם”, שחסרים בה משפטים רבים ואף פסקאות שלמות. כשהמשפטים אינם חסרים, הם מתורגמים לפעמים בדיוק להפך מהנוסח שקבע סרוואנטס: בתרגום חפץ חוזרים רודולפו וחבריו על עקבותיהם ומשיגים במהרה “את הנכבד ואת משפחתו, שזה עתה סיימו להודות לאל” (עמ’ 8), ואילו בגירסת סרוואנטס השיגו “את אלה שלא סיימו להודות לאל”. אחד משיבושי המשמעות מופיע כשלפי סרוואנטס עלה על דעת רודולפו להניח את בת ההידאלגו ברחוב, ואילו לפי דעת חפץ בן-הבליעל פשוט “הניח אותה ברחוב” (עמ’ 9).
העברית המפורכסת בתרגום שופעת מהמורות של לשון, המתיימרת לשווא לייצג משלב מיושן אך אמין. חלק מהכשלים נובע מרשלנות גרידא, למשל “בפניהם של האם ושל הבת ושל המשרתת” (עמ’ 7). אולם מעיקים יותר ממחדלים אלה הם המשפטים, שהספרדית מייללת בקולי קולות מתחת לקרעי מחלצותיהם העבריות, והנה כמה דוגמאות: “אמרו שהם ייקחו אתם תשמישים משלהם, שהגם שאינם מקושטים יפה כל כך אזי טובים הם כמו אלה באומנותם” (עמ’ 51), “כל כך בממשות הבין אמת זו עד שבלי להוסיף דבר זינק עם סוסו” (עמ’ 56-55) ו”האדון לורנזו… זינק בסוסו, אבל באמצע ההסתערות עצר, כי ראה מחובקים מאוד את הדוכס ואת דון חואן” (עמ’ 56).
לרוע המזל נוספו לעילגות הלשון בתרגום גם טעויות היסטוריות באחרית הדבר: קרב לפנטו לא התרחש בשנת 1570 (עמ’ 96), אלא בשבעה באוקטובר 1571, וחואן מאוסטריה לא היה מלך, אלא בנו הממזר של קרלוס הראשון ואחיו למחצה של פליפה השני. כתיבת אחרית דבר מאפשרת למתרגמים לשתף את הקוראים בהבנת היצירה ובהכרת הרקע לכתיבתה, אך היא גם מחייבת נאמנות לעובדות. המגיש לזולתו תרבות מעניק לו צימאון. חבל שתרגום “חתונת הכזב” מעניק אך ורק צימאון.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-23 בינואר 2003
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים