נסי לרה
דבר מה התחולל כנראה בהיגיון הלילה אם גם חתולים וכלבים נעלמו. חשתי כך מפני שתמיד אהבתי לצפות ביצורים המסכנים, שאין לדעת על מה ולמה הסתתרו בבהלה. בלילה ההוא נשבה אי-משם רוח קרה, והירח חלש על השמים בודד כמו גופה בבית חולים פסיכיאטרי. עברתי בערפל ברחובות צרים ושוממים, ולא ידעתי איך להתמודד עם האמת שאמר לי זה עתה בקור רוח מחריד חברי ר’ בבית הקפה “אוניוורס”. ניסיתי לטפול את האשם על בית הקפה שכף רגלי לא דרכה בו לפני כן, אבל מיד ראיתי שאין בכך תועלת. ניסיונותי רק העצימו את הבלבול בלילה שחרג ממסלולו הקבוע. לכן לא נפרדתי מבדידות המוות בבית החולים הפסיכיאטרי שראיתי בעיני רוחי. אולי בה בשעה לגם ר’ חברי כוס יין כמנהגו מדי ערב וכבר שכח מה אמר לי (בקור רוח מדהים) בבית הקפה “אוניוורס”. עתה נראה לי שכף רגלי לא דרכה בבית הקפה לפני כן, כי חששתי מהאמת העלולה להיוודע לי בו. אולם הפעם דחף אותי פנימה הלילה בכבודו ובעצמו (כשנכנסתי היתה הרוח כה עזה, שנראיתי כאילו אני נהדף מאחור), והוא עשה זאת בחוסר היגיון שהחריד אף חתולים וכלבים. האמיתות, אמרתי בבלי דעת, לא נוצרו אלא כדי להרוג בתוכנו משהו שאהבנו. גם אותי הרגה האמת ששמעתי מפי ר’ חברי, כי כוחותי אפסו במאמץ להתכחש לה. חברי בוודאי שתה לאט מיין הערב שלו (מרעיש בשפתיו אחר כל לגימה), בעוד אני משתרך ברחובות אפלים ושוממים כמו במבוך שהכניסה לתוכו והיציאה מתוכו נמצאים באותו המקום. גידפתי בקול רם (ודמום, הרי איש ממילא לא שמע אותי) וכדי לפרוק את זעמי על עצמי לא סיפקתי את תשוקתי הבוערת לסיגריה. לרגע היה נדמה לי שניצלתי מהאמת שחברי סיפר לי בבית הקפה “אוניוורס”, וכל ישותי התייסרה, משוועת לסיגריה. האו האו, אמרתי לעצמי, כאחד הכלבים שנעלמו מפחד הלילה הקר, וכל הווייתי פרצה בזעקה מרה אף מזו של כלבה הרוצה לדכא את הרעב. אולם הזעקה לא נמשכה זמן רב, ושוב חזרתי לאמת של בית הקפה, כאילו לבי אדיש לאמת שנודעה לי. האמת היתה שייכת לאדם שאהבתי בכל מאודי. לא אזכיר כאן אפילו את ראשי התיבות של שמו, ולא מחשש שאתמוטט אז אחת ולתמיד, אלא משום שבהימנעותי מאזכור ראשי התיבות של שמו, אוכל לפרוש בכל מקום את האמת הזאת. קל לנו יותר לנער את חוצננו מאמת אשר תקפה בכל מקום, קשה ככל שתהיה (כדי להשלות את עצמנו שהיא אינה נחלתנו). באמת המשתרעת לכל עבר כמו ערפל בחורף, אנו מרבים להסתיר את טעויותינו ומתנחמים כמו אחרי קבורה. תמיד חשבתי שמרמה עצמית דומה לקבורת אדם שהיה אמור למות אחרון. אבל בחיי האדם, מי שהיו אמורים למות אחרונים, מתים לרוב דווקא ראשונים. לכן הלוויה היא טקס המעיק על רבים מן המשתתפים בו. ככל שרבים יותר נוטלים חלק בהלוויה, מעטים יותר הם אלה החשים בה כאב אמיתי (הלוואי שכאשר אמות, אמרתי, תלווה אותי רק בדידות הלילה שכלביו וחתוליו נעלמו). איש אינו חושב על מי שהלך אלא על עצמו. הכל מנסים לדמיין את רעש הרגבים על מכסה הארון ותוהים מי יזיל דמעות אמת. לעזאזל, קיללתי, אמרתי שוב ושוב “אמת”, דווקא כשרציתי לשכוח שגם למלה הזאת יש מקום במילון שלנו. ואם כי במילון היתה זו מלה מופשטת, חסרת מוחשיות ונטולת טעם, באותו לילה הפך אותה ר’ חברי למוחשית ולממשית כל כך, שהיא דבקה לעמוד השדרה שלי והכבידה עלי כמו גבנונית על גיבן. כולנו גבנוניות, ובתוכן אנו קוברים את האמיתות החייבות למות לפנינו. כשהן מתות לפנינו, שנים רבות לפנינו, עפרן מותח ביקורת על קרשים שאינם נרקבים בגשם ואינם נהפכים למאכל רימה ותולעה. הלכתי בלי לדעת לאן אני הולך ולמה נראה לי כאילו כל צעד רק מקרב אותי לאמת שחברי סיפר לי בבית הקפה “אוניוורס” בקור רוח מזעזע. האמת הזאת לא היתה שלי, אלא של אחר, של אדם שאהבתי בכל מאודי. הוא אינו יודע את האמת הזאת, וזמן רב אף לא ישער את האמת שידע ר’ חברי, האמת שסיפר לי כפי שמספרים מה קרה בסוף משחק כדורגל. ניסיתי לכעוס על חברי, אבל לא יכולתי.
האם גמר לשתות את יין הערב שלו? אם שמר על נאמנות כזו למנהגו, לשתיית כוס יין מדי ערב בערב, למה חרג ממנהגו ואמר לי אמת שבכלל לא רציתי לדעת? ואני שלעסתי די והותר אמיתות, שנגסתי כנושך בבשר החי, למה דווקא האמת הנדושה הזאת נתקעה לי בגרון כמו עצם עתיקת יומין? גופי שיווע לסיגריה כחתול מותש המושלך לתוך באר עמוקה (כך השליך פעם חבר שלי את חתולתו שהזדקנה). יללותיה שרדו את כל השנים האלה (אולי ארבעים, אולי חמישים) והן שבות ואופפות אותי בכאב הרחוק והממושך. איזה תא במוח שימר במשך זמן כה רב את יללות הכאב של החתולה שהזדקנה והושלכה? לא ידעתי מה שם התא הזה, ידעתי שמוח האדם מלא תאים כאלה, שם הווייתנו המושלכת מייללת, עייפה, לחושך ולבארות של רגשותינו המותשים.
אלוהים, כמה לא צעקתי – כשהחתולה החלה ללכת לכיוון האיש, או אולי כשהאיש הלך לכיוון החתולה? בהתאם לאמת שסופרה לי בבית הקפה “אוניוורס”, האיש הוא שהלך לכיוון החתולה.
עיני הבחינו באור קלוש שבקע ממסבאה קטנה. התקרבתי לדלת וראיתי שהמקום כמעט ריק. הלילה, חשבתי, אשמח לשתות כוס יין. עצם המחשבה הזכירה לי את מנהגו של ר’ חברי, ומשהו משך אותי פנימה. בעל המסבאה חייך אלי חיוך מעושה כמו קריין טלוויזיה ונפרד ממני ומשאר לקוחותיו בברכת לילה טוב.
מיהרתי לצאת, ושבתי לרחובות אפלים ושוממים שלא הכרתי. ציפורני האמת ננעצו עמוק עוד יותר בנפשי. חזי נעשה מערה, והאמת שנודעה לי בבית הקפה “אוניוורס” התנגשה בצלעותי כעטלף בלילה. הבנתי אז שכל אדם ואדם אינו אלא מערה חשוכה, ואמיתותיו חודרות לתוכה כדי לייסר אותו. הן מאבדות את מה שהיה נחלת הזולת ומתערטלות כמו אמיתות האדם שלתוכו חדרו. בלי שחשתי את האמת שנודעה לי בבית הקפה “אוניוורס”, התחלתי לחוות אותה כמו היתה האמת שלי, אם כי היא טרם השפיעה עלי. אבל באחד הימים מישהו השותה קפה ב”אוניוורס” עשוי לומר לחברו – כפי שאמר לי ר’ חברי, אמת שבאמת היתה שלי אף כי לא ידעתי אותה – את האמת של הלילה, אמת שחברו אינו יודע אם כי היא שלו. אהבתי עד כאב את מי שאמת הלילה התנגשה בצלעותיו, אותה אמת המבהילה חתולים וכלבים כה רבים. הוא לא ידע מאומה. ממילא לא התכוונתי לומר לו דבר. כשניפגש נשוחח כדרכנו מאז ומתמיד, כאילו אין בינינו אמת שהיא עינוי. אעמוד בציפורני האמת כל עוד יישארו נעוצות בבאר המותשת של קיומי, במקום שמת בו דבר יפה שהיה אמור למות אחרון. ובעודי שותק ומחניק את האמת, אראה את עצמי הולך אל החתולה בדיוק כפי שהחתולה הולכת אל האדם.
לכן כשאמות, לא יבין איש שזה אינו מותי הראשון. לעולם איננו קוברים את מותנו הראשון – והוא המוות האמיתי (הייתי כה עייף שלא יכולתי להימנע משימוש במלה הזאת) – אלא את מותנו האחרון. זה כמו להכניס ארון קבורה ריק למעמקי הקבר. רעש האדמה הלם במוחי על ארונות הקבורה העתידיים. צלילו לא השתנה. הרגשתי שהאמת שנודעה לי בבית הקפה “אוניוורס” היתה האמת שלי. אולי בדיוק ברגע שהבנתי את זה, גמר ר’ חברי – הוא שסיפר לי בקור רוח, כיאה לאדם, אמת שלא נגעה לי אישית – לשתות את יינו כמנהגו בכל ערב, ולבש לקראת השינה את כתונת הפסים.
מתוך “הרכבת נסעה לעבר הסופה”, 1986
נסי לרה נולד בשנת 1944 בעיר קורצ’ה שבדרום מזרח אלבניה. הוא למד לשון וספרות אלבנית באוניברסיטת טירנה ועבד רוב שנותיו בתרגום ובעריכה. לרה פירסם בין השאר את קובצי הסיפורים “השלג האחרון” (1972), “ימים במאה הזו” (1979) ו”זעקה חנוקה” (1996) ואת הרומאנים “הדם של אפריל” (1981) ו”ערב הבכורה” (1989).