על “זמן עביר” מאת ורד אריאל ועל “יומן ירח” מאת דיתי רונן
זמן עביר, מאת ורד אריאל, הוצאת כרמל, 60 ,2002 עמודים; יומן ירח, מאת דיתי רונן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 64 ,2002 עמודים
“זמן עביר” ו”יומן ירח” הם ספרי שירה חדשים וצנומים, אך עשירים ועמוקים בתוכנם ובלשונם. אם כי “זמן עביר” הוא ספר ביכוריה של ורד אריאל ו”יומן ירח” הוא ספרה השני של דיתי רונן – קודמו המצוין, “עם הבטנה בחוץ”, ראה אור בהוצאת גוונים בשנת 1999 – בשתי היצירות גם יחד ניכרת כתיבה בשלה ומשובחת, שסימני ההיכר הבולטים ביותר שלה הם מודעות עצמית מפותחת, עיסוק מתמיד ברוח ובבשר כאחד וקשב רגיש וזהיר לצורכי השפה ולדרישותיה.
בין שתי היצירות הנדונות יש קווי דמיון משותפים נוספים, אולם גם נקודות השוני ביניהן אינן מעטות. שתי המשוררות מציגות עולמות המשיקים זה לזה בדברים אחדים, חשובים ומהותיים, אולם מרוחקים מאוד זה מזה בעניינים אחרים. דווקא משום כך, ובעיקר בגלל המקוריות והחדשנות שבשני הספרים, מן הראוי להתייחס אליהם בנפרד ולהניח לקוראיהם לשזור את מקלעת הדמיון והשוני שבין היצירות בכוחות עצמם.
עיקר עיסוקו של “זמן עביר”, כפי שעולה בבירור גם משמו של הספר, הוא בארעיות הקיום האנושי ובהשפעות שיש לתפישת ארעיות זאת על ראיית העולם של המשוררת ועל הבנתה את נפש האדם. “הזמן עביר והשאר עובר”, קובעת ורד אריאל נחרצה בשיר ששמו נתן לספר את כותרו (עמ’ 46), ומוסיפה “השעון על מכונו אומד / מחוגיו / כקביים לנסמכים עליו, / כמקלות אכילה. / עד שנדמה שיודעים איך להחזיק, ללקט, לשלוט / עד שמנווטים בין המנות הקצובות, הדלות / תשים, לא שבעים / הכלי כבר ריק / ואין תוספות”.
המודעות העגמומית לכך שעל האדם לצאת מן העולם ואף לא רבע תאוותו בידו, אינה גורעת מן האופטימיות הזהירה המאפיינת רבים משירי הספר (“על התקווה אל תוותר / אי-אפשר בלעדיה”, עמ’ 47), ואם כי נימה דקה של תוגה מתלווה לרוב אמירותיה של אריאל, הרי במקביל לה תחושות השלמה עם המציאות והסכנה עם גורלו של החי נסוכות כמעט על כל שירי הקובץ ומשקיטות את קול המחאה המתעמעם מאחוריהן: “ובגלל שאנו חיים כאן ועכשיו, / ויודעים את זה מראש / אנחנו קוברים חלק מעצמנו, / בעודנו חיים” (עמ’ 23). בשירי “זמן עביר” מרבה המשוררת לדון בהתחבטות הנפש הפגועה, הנסערת והמסוכסכת, ובניסיון האדם להגיע למסקנות חד-משמעיות, דווקא מחמת האי-ידיעה ביחס לתחומי חיים רבים עד מאוד מעבר לקיומו של המוות, כלומר לוודאות סופיותם של החיים.
שלד הזמן הוא תפישת האדם את מעברו ואת מחזוריותו. בין השאר משום כך מוקצה ליחסים בין בני הדורות השונים בכלל ולקשרי הורים-ילדים מקום מרכזי ביותר בקרב שירי הקובץ. אריאל, שבחרה להקדיש את ספר ביכוריה להוריה “באהבה שמעבר לדם”, מתמודדת ביושר ובאומץ עם הכאב הכרוך בפרידה הבלתי נמנעת מהורים ומילדים, פרידה שאינה מצליחה להיות מטויחת אף לא באמצעות הבטחות דוגמת “ילד, שחק בי, שחק אתי / אני מבטיחה שאתן לך לנצח” (עמ’ 54). משמעות ההקדשה שבראש הספר מקבלת משנה תוקף ומודגשת ביתר שאת בשיר העז, שכל יחסי הקירבה המשפחתית הנדונים בו מושתתים דווקא על שילוב קשר הדם הנזכר בהם עם תחושת הצער והאובדן: “את שנתת לי את שמי, / דמך זורם בדמי” (עמ’ 18). כאשר יחסי הורים-ילדים מוטלים בשירים גם על המפגש בין המינים ועל קשר הזוגיות, התמונה המצטיירת במכלול היצירה אינה מתבהרת, אלא צוברת משקעים, מסמיכה ומתרבדת.
כדי לצאת מהמלכוד הכרוך בסבך המעיק של יחסים מורכבים, עשירים אך לפרקים גם בעייתיים, אריאל מעדיפה תכופות מיניאטורה ממוקדת ביודעין, ורק במקרים מעטים שיריה רחבי יריעה. גם במקרים אלה התבניות השיריות המצומצמות אינן דלות או פשטניות, וכמעט תמיד המסר מועבר בבהירות מרבית. אם כי בשירים אחדים האמירה אינה תופסת את מלוא תאוצתה, המשוררת משכילה לרוב להנסיק את אמירתה לעבר משפטים כנים, אמינים ותמציתיים, המצליחים לחפות על גודש רגשי מכביד מדי או על עודף תהודה במצלול המלל. כך, למשל, במלים החותמות שיר שכולו פנייה אל הבן: “זכו ר/ באשר אתה / ולא משנה מה, / אני פה, / וביתך לעולם פתוח” (עמ’ 15).
ב”יומן ירח” קשורה מחזוריות הזמן הדוקות למחזור הירח ולווסת, המחזור הנשי. שירת דיתי רונן, שקיבלה ביטוי רענן, נועז ואמיתי כבר ב”עם הבטנה בחוץ”, זכתה בספרה השני לעיצוב שקול וחדשני. כבר בספר הביכורים חילקה רונן את שיריה לארבעה שערים – “מראות”, “תיקונים”, “קרעים בחליפות” ו”קולבים” – ומלתחת המשוררת נפרשה כמארג יצירה בנוי לתלפיות ומועשר בשפע הומור אנין. חוויית הקיום הנשי, העוברת כחוט השני בכל שירי “עם הבטנה בחוץ”, מגיעה לשיאה בשער האחרון, הכולל שירים שדי בשמות אחדים מהם – “מחזור חודשי”, “עקרות בית”, “אמהות” ו”אני מבייצת ומבייצת” – להצביע על הכיוון, שעתיד היה לתת את אותות התנופה וההתחדשות שלו בשירי “יומן ירח”.
שירי הקובץ החדש מחולקים לשני מחזורים: השער הראשון, “ירח פנימי”, מלווה את המחזור החודשי למן הריבע הראשון, המולד, ועד לריבע הרביעי, ומתעד במסגרת זו את השינויים החלים בטווח הקיום הנשי לאורך אותה התקופה. השער השני, “יומן שבועי”, מנתח שבוע שלם למן בוקר היום הראשון ועד האשמורת האחרונה. שני השערים יוצרים ביחד תיעוד מסע הנחתם, ולא בכדי, בתיאור חוויה אישית וכלל אנושית של סוף והתחלה: “משתה גדול יוכן לקראתי / ומנגינות הלב ושובלי הלובן יתנופפו / כשאכרע מאושרת / בחיק המצפים לשובי” (עמ’ 62).
רונן, הערה במלוא חושיה לגוף האשה ולנפשה, מצליחה לשלב ב”יומן ירח” את מסלול הירח בשמים ואת מסע גוף האשה אל האהבה וממנה. שילוב זה זוכה לביטוי ברור גם באוצר המלים של השירים ובמלאי הביטויים השוזרים בתבונה אלה באלה מונחים מתחום האסטרונומיה והרגש. נראה כי הבוכייר המילולי של רונן נע בשיקול דעת עילאי בין חוטי השתי והערב של מארג שירתה, ותנועה זו מאפשרת למשוררת להתבטא בהקשרים מושכלים ובדיוק ביחס לעניינים, שטיפול רגיש ויעיל פחות היה מוריד באבחה אחת לעבר הבנליה הרגשנית: “ובקשר לגוף: הוא כאן, מייחל למשהו אחר” (עמ’ 11), “הטיית הגוף מעבר למרכז הכובד של החיים” (עמ’ 21), “כן השיגור של האהבה הגדולה ביותר של חיי” (עמ’ 27), “ובאשר לעולמות שמחוץ לגופי: אלו נעלמים ממני” (עמ’ 46).
השנינות והחריפות שאפיינו את שירי ספרה הקודם של רונן אינם נעדרים גם מ”יומן ירח”, אך נראה כי בספרה השני העדיפה רונן לטפטפן בצייקנות ולהתמקד במקום זאת ברצף הכרונולוגי, הבונה פסיפס צבעוני, מכלול שחלקיו נסמכים אלה על אלה ויוצרים על אף קיומם העצמאי יקום שלם ולא רק שמים זרועי כוכבים וזיקוקין די נור. “כמו חמנית של שמש” (עמ’ 36) מכירה המשוררת בחשיבותה ובמוגבלותה כאחד. אותה הכרה מבוססת בראש וראשונה על מודעות עצמית ועל הבנת היחסים שבין קיום המשוררת כגוף אנושי לבין קיומה הרוחני ותלותו בשפה: “ואיני אשה, ואיני אם, ואף על פי כן הנני מאוד אני /… תאי גופי משמרים מחזוריות -/… תנועות פתיחה וסגירת הרים // שפתי חיה על שפת שפתם” (עמ’ 9).
דיתי רונן מצליחה לברוא בספרה השני עולם עשיר מארמון הפלאות שבראשה. גם היא וגם ורד אריאל מגישות בספריהן שי נאה לקוראי שירה עברית, ושתיהן מעידות כאחת על המים הזכים המוסיפים לנבוע מאותו מעיין העתיק.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-25 ביולי 2002
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים