“סופה של עירנו הקטנה” הוא אחד הספרים החשובים ביותר שראו אור ביוונית במחצית השנייה של המאה העשרים
סופה של עירנו הקטנה, שבעה סיפורים מאת דימיטריס חאג’יס, תירגם מיוונית יעקב שיבי, הוצאת כרטא, 215 ,2003 עמודים
בהתייחסו לשואה אמר חיים הרצוג כי “רק למתים יש הזכות לסלוח ולחיים אין הזכות לשכוח”. דומה כי למרות אנושיותו וסלחנותו שותף גם הסופר היווני דימיטריס חדזיס למחשבת הרצוג, ועיקר ספרו הוא תיעוד עולם שהלך ונעלם, עיר שהשתנתה לבלי הכר, אנשים שנשחקו במרוצת התהליך המופלא הקרוי חיים, בין שנהפכו לקדושים ובין ששמם נמחק כליל מיריעת ההיסטוריה. תיעודו של חדזיס אמנם ספרותי, קסום, רגיש ומלבב, ואף לא אחת מהעלילות בספרו אינה משעממת, אך למרות כישרונו המובהק, חדות ראייתו ומקוריותו, אופי הספר דוקומנטרי. היצירה המרתקת, אחד מנכסי צאן ברזל של יוון המודרנית, רואה עכשיו אור בעברית, בדיוק חמישים שנה אחרי שהתפרסמה לראשונה בבוקרשט, בתקופת המלחמה הקרה.
דימיטריס חדזיס נולד ביאנינה שבצפון מערב יוון ב-1913 וחי בה את רוב שנות ילדותו. לאחר תקופה בת חמש שנים שבילה באתונה (1930-1925) חזר לעיר הולדתו, הגיבורה הראשית ב”סופה של עירנו הקטנה”, וקיבל על עצמו עריכת מקומון. לימודי המשפטים שלו באוניברסיטת אתונה נקטעו מחמת קשיים כלכליים, ושנה אחרי הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית (1935) נעצר והוגלה למשך חודשים אחדים לאי פולגנדרוס. בין 1941 ל-1944 נטל חלק במחתרת שפעלה נגד הכיבוש הנאצי, ובשנים 1949-1948 השתתף במלחמת האזרחים ביוון לצד כוחות השמאל, ששאפו לכונן במדינה דמוקרטיה עממית. בין השנים 1949 ל-1974 חי חדזיס כגולה פוליטי ברומניה, בגרמניה המזרחית, בצרפת ובהונגריה ועסק בלימודי ביזנט, בכתיבת דוקטורט ובהוראת ספרות יוונית. עם שוב הדמוקרטיה ליוון חזר למולדתו, ובמשך זמן-מה לימד תרבות יוונית באוניברסיטת פטרס. בשנות חייו האחרונות ייסד וערך את כתב העת “המנסרה”, שהציג לקהל הקוראים היווני טקסטים ממיטב הספרות העולמית בת-זמנו. חדזיס מת בשנת 1981.
יצירתו הספרותית של חדזיס מסתכמת בארבעה ספרים שכתב בארבעת עשורי חייו האחרונים: הרומאן “האש” (1946), קובצי הסיפורים “סופה של עירנו הקטנה” (1953) ו”חסרי-ישע” (1966) והרומאן “הספר הכפול” (1976). בחירת המתרגם בקובץ “סופה של עירנו הקטנה” כיצירה הראשונה של חדזיס המתורגמת לעברית היא נבונה, מוצדקת ומוצלחת: ספר זה נחשב, ולא בכדי, לא רק לפסגת יצירתו של הסופר, אלא גם לאחד הספרים החשובים ביותר שראו אור ביוונית במחצית השנייה של המאה העשרים. עכשיו, שספר זה נמצא בהשג ידם של הקוראים העברים, אפשר רק לקוות שעוד מספרי חדזיס יתורגמו לעברית. “הספר הכפול”, בן הזקונים של חדזיס ורומאן בשל הדן בחוויית המפסידים במלחמת האזרחים, שהיגרו לגרמניה ואיבדו אחת ולתמיד את עולמם, יוכל לשמש בחירה מוצלחת ולהשלים את תמונת יוון הנגלית לקוראי “סופה של עירנו הקטנה”.
כל שבעת סיפורי הספר עוסקים באנשים שמסיבות כאלה ואחרות לא הצליחו להסתגל לשינויים שחלו בעולם במהלך חייהם. יותר משהסופר דן או מבקר אותם, הוא מאפשר לנו לראות את נסיבות חייהם, ודרכן להתוודע גם לעיר שבה העבירו את ימיהם. אם כי שמה של יאנינה אינו נזכר בספר, מהפרטים הנשזרים בעלילות כחוט אריאדנה ברור כי מדובר בבירת מחוז אפירוס, עיר שבעבר חיתה בה קהילה יהודית עתיקה ומפוארת. אחד הסיפורים, שבתאי קבלי, אכן מתייחס בהרחבה לקהילה זו. תיאור דמותו של קבלי האנכרוניסט, מראשי הקהילה וממנהיגיה, מסביר להפליא איך נגזר האבדון בימי הצורר הנאצי על הקהילה שקפאה על שמריה. מהסיפור עולה לא רק תמונת קהילה שהיתה ושאינה עוד, אלא גם ההתייחסות לאורח חיים שפס מן העולם. אף שהסופר לא התחייב לאמת היסטורית ולאמינות מדעית, רבות מדמויותיו אינן בדויות. בין אלה מעניינת במיוחד הדרך שחדזיס ראה בה את המשורר היהודי החשוב יוסף אליה, בן עירו שנולד ב-1901, אולץ בידי המשטרה היוונית וההנהגה היהודית המקומית לעזוב את יאנינה בשל דעותיו הליברליות ונפטר בדמי ימיו בטיפוס ב-1931.
אם כי חדזיס סונט לא מעט בקרתנים ובצרי האופקים שבקרב בני עירו, הרי הריאליזם המהימן שלו, פירוט תנאי החיים במקום המוגדר ואפיון העומק של הדמויות הנזכרות בסיפורים שומרים על כבודם האנושי של הגיבורים, גם אם חולשותיהם אינן נסתרות מעיניו הבוחנות והנוקבות של הסופר. רוב גיבוריו נתפשים על-נקל כקורבנות דווקא, מפני שברגעי המפנה החשובים של חייהם הם אינם מסוגלים להפנים את השינויים שהתרחשו בסביבתם ולהתאים את עצמם לתמורות הזמן. משום כך הם נשחקים, מתבזבזים ומתכלים, ולמשל בסיפור “הבלש” מעמיד חדזיס לעינינו את אספקלריית המציאות מול חלומה השבור של אחת הדמויות: “לא היו כאן כל מסתורין, פשע, חוטים שמשתרגים רחוק, רציחות, שמץ של מעשי שוד. אין שום צידוק דין, שום המשך ושום קריאת ניצחון על שהתיר את סבך העלילה. רק נעורים אבודים נשכחים, חיים שהולכו שולל וחלום כוזב נטול כל תהילה, שרק עכשיו נודע לו, שמעולם לא האמין בו…” (עמ’ 121).
רבות מהדמויות של חדזיס עוברות מסיפור לסיפור, לפרקים באזכור יחיד, סתמי לכאורה. אולם קיומן ביותר מסיפור אחד מגביר את אמינות ההתייחסות אליהן ואף יוצר מארג, המעמיד את “סופה של עירנו הקטנה” על גבולות הסוגה המטושטשים שבין קובץ סיפורים, רומאן ויצירה דוקומנטרית. הסופר אינו חוסך את שבטו מהצביעות ומהציניות שמאפיינות אחדות מדמויותיו, והוא מראה במיומנות כיצד מגרעותיהם של אחדים מגיבוריו – תאוות הבצע של אנדוניס ציאנגלוס, חוסר המוסר של הסרן ליאראטוס וחטטנותה של הדודה קטרינה – משחיתות את דרכם או גוזרות על זולתם עונש מאסר, קלון ואף מוות.
תרגומו של יעקב שיבי נאמן עד מאוד למקור היווני. לפעמים נאמנות יתר זו עולה יפה, וערך מוסף של הסיפור המתורגם הוא חינניות הרוח המועברת בתרגום ומשרה על המסופר את אווירת המקור. במקרים אחרים התרגום מילולי עד כדי כך שהתפרים בין היוונית והעברית שקופים לגמרי: “ששימש גם חאן וגם בית-מרזח גם יחד” (עמ’ 21), “תודוראקיס מעולם לא עבר מן הכיכר” (עמ’ (118), “טינה אישית הוא לא שמר לאיש, לאף לא נפרדת” (עמ’ 142) ו”מה אתם רוצים עכשיו, לריב עם האנגלים – שלנו יש טובים יותר…” (עמ’ 147). אולם נפוצים ומפריעים לאין ערוך הם המחדלים הצורניים ומקרי חוסר ההתאם במין ובמספר שמופיעים בלשון התרגום: “גם מצבם של בתי-המלאכה האחרים לא שבעו יותר נחת” (עמ’ 17), “מין נעל טיפוסית יוונית קלה עם ציצה בפינה שלו” (עמ’ 88), “השלווה ברת-קיימא זאת” (עמ’ 104) ו”בדרך זו נאגרים בכנסיות כמויות גדולות של שמן” (עמ’ 200). גם תעתיק השמות היווניים רופף: לפעמים הוא שגוי ולפעמים חסר עקביות. עריכה לשונית מסורה יותר וקפודה בהרבה היתה עושה חסד עם התרגום ומעניקה לקהל הקוראים את הנוסח היאה לו.
בשני הסיפורים האחרונים בספר, “צוואת המורה” ו”מרגאריטה פרדיקאריס”, מצביע חדזיס ביתר גילוי על השקפת עולמו. אף שאי אפשר להטביע על יצירתו את החותם “מגויסת”, הרי השקפת עולמו הקומוניסטית ואמונתו בהומניזם אינן מוסתרות מקוראיו. חדזיס הצליח להמחיש את רעל הגאווה הנעלה ואת הגבורה נטולת הפתטיות באורח אנושי ומקרב, חסר קישוטי סרק. אלה, בראש וראשונה, גדולת ספרו שובה הלב ועיקר חנו.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-3 ביולי 2003
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים