על “המבצר הלבן” מאת אורחן פאמוק
המבצר הלבן, מאת אורחן פאמוק, תירגם מטורקית משה סביליה-שרון, הוצאת כתר, 160 ,2003 עמודים
“במקום שהכל חושבים בו באותו אופן, איש אינו מרבה לחשוב”, קבע העיתונאי והוגה הדעות וולטר ליפמן. בהסתמך על דעתו, איסטנבול המתוארת בספרו של אורחן פאמוק (Pamuk) “המבצר הלבן” בוודאי אינה אתר של תמימות דעים וגם לא של חדגוניות, שעמום או רדידות החשיבה. אולם ספרו השני של פאמוק הרואה אור בעברית אינו רק רומאן יפה על אהבה לעיר, שגיבור היצירה מתאר את עצמו בתוכה כך: “באותה העת כבר הייתי מאוהב ברחובותיה של איסטנבול. בלכתי ברחובות העיר דמיינתי לי שאני בלתי נראה, מהלך כמו בחלום בין עצי הדולב והערמון הגדולים שבגינות” (עמ’ 40).
המבצר הלבן של היוצר הטורקי, כמוהו כאיתקה של קונסטנדינוס קוואפיס, אינו אלא סמל לדבר היפה והנכסף, הבלתי ניתן להשגה, אשר דוחף את הכמהים אליו לצאת אל החיים הממשיים, אל הרפתקת הקיום שממילא כלולים בה מסע, לימוד או חוויה מענגת אחרת, “כאילו שם מצפה לכם שעשוע שאתם רוצים להשתתף בו, אושר שאינכם רוצים להחמיצו, אבל הדרך שחשבתם שהגעתם אל סופה מתארכת לאין קץ” (עמ’ 143).
אורחן פאמוק נולד באיסטנבול בשנת 1952, למד אדריכלות ועיתונאות ובילה תקופות ארוכות באוניברסיטאות איובה וקולומביה בארצות הברית. כיום הוא נחשב, ובצדק, לבכיר הסופרים הטורקים לצדו של ישאר כמאל המהולל. לא בכדי נחפז ה”גרדיאן” הבריטי לכלול אותו ברשימת עשרים ואחד הסופרים החשובים ביותר במאה העשרים ואחת: בדומה לגורל “המבצר הלבן” שהתפרסם בטורקית בשנת 1985 גם ספרים דוגמת “הבית הדומם” (1983), “הספר השחור” (1990; ראה אור בעברית בהוצאת כתר) ו”חיים חדשים” (1995) זכו להצלחה אדירה, תורגמו לשפות רבות וקנו ליוצרם בשני העשורים האחרונים כבוד ומוניטין גם יחד.
הן “הספר השחור” הן “המבצר הלבן” ממחישים את כישוריו הספרותיים המצוינים של פאמוק ואת כישרונו הנדיר. פאמוק הוא פרוזאיקן וירטואוזי, המגלה בקיאות ושליטה גם בסגנונות הסיפור המסורתיים וגם באמצעי ההזרה, הריחוק והטשטוש של הכתיבה המודרנית והפוסט-מודרנית. ברומאנים שכתב הצטיין לא רק בבניית רקע היסטורי משכנע וביצירת עלילה מרתקת, אלא גם בתיאורי עומק עשירים ומעשירים של דמויותיו. לריבוי הפנים של גיבוריו, לעושר המידע האמין שיצירותיו כוללות באשר לחיכוכי מזרח ומערב ולשפע הנדבכים של התקופות ההיסטוריות שהסופר מתייחס אליהן אין אח ורע בספרות הטורקית הענפה.
אף שבמספר עמודיו נופל “המבצר הלבן” מרוב ספריו האחרים של היוצר, הרי באיכויותיו ובעניין שיש בו כדי לעורר אין הוא נחות מהם במאומה: זהו טקסט רגיש ומרגש, מבריק, מסקרן, מקורי, מפתיע, תרבותי, רב-דקויות ופיוטי, אך גם ברור, קולח וקריא מאוד – חריג מרענן בקרב הספרים המעטים שתורגמו עד כה מטורקית לעברית.
“המבצר הלבן” מבוסס על שני סיפורים. הסיפור הפותח את הספר וחותם אותו הוא סיפור המסגרת של פארוק, חוקר הנאלץ לנטוש את לימודיו והמחבר אנציקלופדיות לפרנסתו. בזמן
חיטוטיו בארכיון של עיירה קטנה ממזרח לאיסטנבול מגלה החוקר, אשר שם משפחתו דרווינוגלו (“בן דרווין”), כתב יד מהמאה ה-17, והסיפור הנפרש בו הוא ליבת היצירה.
כתב היד עוסק בעלילות סטודנט איטלקי צעיר הנופל בשבי שודדי ים טורקים במסעו מוונציה לנפולי. כעבור זמן-מה מובא הנוצרי המסרב להמיר את דתו כעבד לבית איש-מדע טורקי, המכונה הוג’ה (מלמד) והתובע מעבדו לספר לו בפרוטרוט את קורות חייו וללמדו את כל הידע שעלה בידו לצבור בלימודיו. בין ההוג’ה המוסלמי לבין העבד הנוצרי יש דמיון פיסי מדהים, היוצר בין השניים זיקה וקירבה, אך בעת ובעונה אחת גם מקים ביניהם חיץ, מקצין את מעמדם השונה ותובע מהם להתייחס בלי הרף למהות הדמיון והשוני המייחדים אותם.
העיסוק המתמיד בדמיון ובשוני בין המערבי למזרחי ובין הנוצרי למוסלמי מובלט על רקע חייהם הסגורים בבית ולנוכח יציאותיהם המועטות ממנו. על אף שיר האהבה שמשורר ספרו של פאמוק לאיסטנבול, האווירה הנסוכה על רוב עלילותיו היא בעיקרה הרמטית וקלאוסטרופובית: שני גברים משכילים כלואים למחצה באפלולית חדרם, שקועים בלימודיהם ובכתיבה, בהמצאת זיקוקין די נור ובבניית כלי נשק מפלצתי. ניתוקם מהעולם החיצון איננו גמור, והוא גם אינו יכול להיות מוחלט, כי המפגש בין הפנים והחוץ, תיחום הזהויות השונות וסימון קווי הגבול העוברים ביניהן הריהם עיקר הספר, במקביל לתהייה על מהות הקשר בין שני גיבורי היצירה. הזהות, החיקוי וההתבוללות רשאים להתקיים במבצר הלבן זה לצד זה, אולם השפעותיהם ההדדיות מוגבלות תמיד גם מחמת הנסיבות החיצוניות וגם בשל הייחוד האנושי הטבוע בכל אדם ואדם. המבט, העותמני לכאורה, על יסודות אלה, אף הוא אינו רק מבט עותמני, כי מלבד מבטו של ההוג’ה, שהוא חריג בסביבתו, מביא הסופר את מבטו של האיטלקי, לרוב המספר, ובקצות הספר מתואר גם מבטו של מחבר האנציקלופדיות, המביא את הטקסט העלום לידיעת הקורא המודרני.
זהות, חיקוי והתבוללות, דמיון ושוני, קירבה וגבולות – כל אלה קיימים לשיטתו של פאמוק לא רק בסיפור שהוא שוטח לפני קוראיו, לא רק בהיסטוריה ולא רק בעולם בני האדם. מן העבר קל להשליך גם על ההווה של ימינו, ודברי ההגות של ההוג’ה נשמעים מובנים וקבילים גם כיום: “עכשיו הכל תלת-ממדי, לכל דבר נצמד הצל שלו. ראה: אפילו הנמלה הפשוטה ביותר נושאת את צלה על גבה באורך רוח כאילו היה אחותה התאומה” (עמ’ 49). מערכת הכפילויות המתוארת בספר גורמת, מטבע הדברים, לטשטוש של כל מה שהיה אמור להיות ברור וחד-משמעי, ולפיכך יחסי האדנות והעבדות המתוארים ביצירה אינם שומרים על אחידות מראשיתם ועד סופם.
אם כי יחסי שני הגברים אינם הומוסקסואליים, יש לערגה ולקנאה מקום חשוב במערכת הרגשית המתפתחת ביניהם. צל הנמלה שריר וקיים, אך הוא גם צל אלגורי המשתלב במלים קורעות לב על אהבה וגעגועים, מלים המסונדלות למציאות הטקסט הפרוזאי שפאמוק קבע את מקומן בו ושמצאתי לנכון להביאו להלן מקוטע ומשוסע. מה שנכתב בין הקטעים והשסעים המצוטטים הוא גם מה שדואג להרחיק מיצירת הסופר כל שמץ של רגשנות יתר ושל מלל מלודרמטי נדוש: “בכל אותן שש עשרה שנים שבהן כתבתי סיפורים כדי לשכוח אותו… אני תוהה אם זה קורה גם לאחרים: לפעמים, בזמן שאימללנו איש את רעהו בין כותלי הבית במורד הגבעות המשקיפות אל קרן הזהב… היינו מבחינים לפתע בפרט קטן… אלה הרגעים שאני מתגעגע אליהם עכשיו יותר מכל!… הספר הזה… מגולל את סיפורו של הצל שלי… בו טמנתי אותו בלי להעלימו לגמרי…” (עמ’ 156).
ומה טרם נאמר? מעבר לקורותיהן של חברות שאיננה חברות ושל אחווה שאיננה אחווה יש בספר עוד כהנה וכהנה: סיפור על מגפת דבר נוראה ועל חקיין מוכשר להרגיז, סיפורים נאים ומעניינים הנשזרים בזרם הראשי של עניין הזהות וגבולותיה. חשיבות הספר הנה, בין השאר, בסימונו של החשוב באמת, כפי שמציין ההוג’ה שיצר פאמוק (עמ’ 149): “מה חשוב כל כך בידיעת מהותו של האדם”, הייתי אומר, “מה שחשוב הוא מה אנחנו עושים ומה אנחנו עתידים לעשות”.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-28 באפריל 2004
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים