בגלל הקשרים הגלויים והזיקות הסמויות בין 19 הסיפורים מאת פאנוס קרנזיס אפשר לראות במקלעתם רומאן המורכב מפרקים נפרדים, בנויים לתלפיות
בושות קטנות, מאת פאנוס קרנזיס, תירגם מאנגלית אמיר צוקרמן, כנרת, זמורה-ביתן ודביר מוציאים לאור, 272 ,2003 עמודים
“יוון שברה כבר כל שיא עולמי בעשיית לא-כלום לקראת האולימפיאדה”, אמר לי לפני שבועות אחדים באתונה ידיד בריטי, שהתייחס בארסיות לכבישים הפקוקים בבירה מוכת השביתות. נזכרתי באמירתו המרושעת למקרא דברי “לווייתן”, אחד הגיבורים בספר המקסים של פאנוס קרנזיס: “בפרסומות אומרים שרכבת הרים זאת הנסיעה הכי מפחידה אחרי נסיעה במונית בעיר הבירה” (עמ’ 90). חייטי העיירה הסמוכה לכפר שסיפורי הבושות מתרחשים בו יודעים אף הם לשיר את שבחי אתונה ואת תהילתה. בתשובה על השאלה “איפה אפשר לקנות ניילון?” עונים הם: “במקום שחיים בו טיפשים: בעיר הבירה” (עמ’ 154).
אולם כבישיה הסואנים של אתונה, נהגי מוניותיה חמומי המוח ותושביה המצפים בקוצר רוח שהמולת החגיגות תהיה מאחוריהם, אינם חוט השני ב”בושות קטנות”. במקומם בחר הסופר המוכשר להתמקד בעולם הנידח של יושבי כפר בדיוני, אי-שם ביוון. בתיאורי עומק של דמויותיו, בעלילות מצמררות אך אמינות, ובשילוב מיוחד של הומור וסרקזם עם דיאלוגים שהנימוס והעידון הם מהם והלאה, הצליח קרנזיס להעמיד עולם אמיתי ומיתי ולכתוב יצירה מרתקת על אחד מיישובי מולדתו, מדינה המצטיירת בספר באור לא מחמיא כלל, “ארץ שוממה ועגומה, שאסונות טבע וזוועות אנוש היו תכופים בה יותר מגשם” (עמ’ 44).
פאנוס קרנזיס, שנולד בעיירה אמליאדה (צפון-מערב הפלופונס) ב-1967, חי כיום באוקספורד. בהיותו בן 25, אחרי שסיים את לימודי ההנדסה באוניברסיטת פטרס, נסע לכתוב דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד. מאוחר יותר עבד בתעשייה הכבדה בשפילד ובמפעלי רולס רויס בבריסטול. בו בזמן החל חוסך כסף כדי להתפנות ללימודי כתיבה יוצרת, וכעבור שנת לימודים בחוג שייסד מלקולם בראדברי (אוניברסיטת מזרח אנגליה) פירסם, בתחילת 2002, את הקובץ “בושות קטנות”, שזכה מיד להצלחה סוחפת ותורגם לתשע שפות. ספרו השני, הרומאן “המבוך”, יצירה המספרת על הטרגדיה של קבוצת יוונים הלכודים באסיה הקטנה ב-1922 ומחפשים מוצא לים, ראה אור אשתקד. הסופר כתב את שני ספריו באנגלית, ורק לאחר פרסומם באנגליה תירגם אותם לשפת אמו. בראיון לעיתון היווני “טו וימה” אמר כי התחיל לכתוב “מחמת הבדידות” וכי “כתיבתי באנגלית נובעת מהצורך לתקשר עם העולם הסובב אותי; קל לי יותר לכתוב את הסיפורים מאשר לספר אותם למישהו בפאב”.
19 הסיפורים הכלולים ב”בושות קטנות” יוצרים כמכלול הרבה יותר מסתם קובץ. בגלל הקשרים הגלויים והזיקות הסמויות ביניהם אפשר לראות במקלעתם רומאן המורכב מפרקים נפרדים, שכל אחד מהם יוצר שלמות מבנית ורעיונית ועומד גם בזכות עצמו. עלילות סיפורי קרנזיס בנויות לתלפיות, כמותן כהשתלשלות העניינים ההגיונית בעולם הבדוי, המציאותי וההזוי, שהגיונו מוטל בספק. אף על פי שבספר נפרשת מניפה רבגונית של דמויות שונות ומשונות – האב ירסימוס וספיר הזונה, אריסטוס הנוכל וירמיאס מייסד הכפר – אין הסופר חוטא לעולם בתיאור רדוד וסתמי. לכן קל להשתכנע באמינות המסופר, למרות ריבוי המאפיינים המיתיים במעללי הדמויות. זרימת האירועים הקולחת בסיפורים מורה חד-משמעית כי קרנזיס אינו מאפשר לשום מלה מיותרת להשתרבב לדבריו, ומשום כך מושכות הכתיבה אינן נשמטות מידיו אף לרגע: יצירתו מתקדמת בניחותא או דוהרת במהירות הבזק הלאה, לעבר הסוף המפתיע תמיד.
“קינת ירמיהו”, סיפור מייסדו של הכפר – רווק בן 65 המגיע לסניף משרד הגמלאות שבבירת המחוז כדי להסדיר את ניירותיו, ובמקום לקבל את הקצבה המגיעה לו נופח את נפשו על הספסל – הוא דוגמה מצוינת לאופן האירוני, שקרנזיס משלב בו טרגדיה, הומור וציניות. בחמישה עמודים קצרים ותמציתיים מצליח הסופר לצייר תמונה שלמה של הקרתנות בהתגלמותה, והדיאלוגים המבדחים במצב העגום יוצרים ניגוד מובהק בין הקומי לטרגי, בין הדמיוני לממשי ובין הספרות למציאות. רבות מהאמירות ששם הסופר בפי גיבוריו מצחיקות ואכזריות בעת ובעונה אחת, אך הן תמיד מתאימות לנסיבות שהן נאמרות בהן.
אם כי הכפר שנוסד באמצע השומקום מאוכלס באנשים קשי יום ואומללי גורל, ואולי דווקא בגלל כבילותם הנוראה של יושביו ליומיום חייהם העלוב, מרחפים החלומות והאשליות במקום מעלה-מעלה לפני שהסופר מנחית אותם במהלומה פתאומית על ראש קוראיו. ההפתעה משמשת את היוצר בכל סיפוריו, אך למרות חשיבותה אין היא אלא עוד תבלין בתבשיל המצוין שקרנזיס רוקח. על אף המקום הנידח וחיי השגרה של אנשיו השכוחים, אין בספר שום מרווח דל. נדמה שבעלילות הסיפורים יש תזזית מתמדת, וגם בלב המים העומדים של מדמנת הכפר היא איננה שוקטת לרגע.
קרנזיס כותב על יישוב במרכז הלא-כלום, אולם השורשיות אינה ממאפייני גיבוריו. רבים מהאנשים שמסופר עליהם ב”בושות קטנות” נמצאים במקומם באופן זמני: אלמונית הנוסעת באוטובוס “פגאסוס” ומתגלה כנוכלת, צוענים שקרונות קרקסם חולפים בדרך בלוויית קנטאור וקסנדרה, ציידים בחורף התועים בדרך וכך מגיעים לכפר, אסיר החפץ להיות חתן ומצטייד בחליפה ממפקד כלא השבוי בקסמו. למעשי גיבורי הספר, למחשבותיהם ולדיבוריהם נלווה תמיד יסוד מיתי, אך המיתוס בסיפורים אינו צובר תאוצה, כי הסופר משסף את חוטי הקסם השזורים בעלילה באבחות פתאומיות, המתוזמנות ביעילות מופתית. אף על פי כן מעניקים הבלחי המיתוסים עומק ועושר לסיפורים: התוכי הומרוס שמגיע ליוון מדרום אמריקה ואינו יודע אלא קללות בפורטוגלית לומד לשנן פרקים מהספרות היוונית העתיקה (“חינוך קלאסי”), ונקטריוס הנעזר בילד כדי לבנות מכונת תעופה מזכיר את היפוך קורותיהם של איקרוס ודדלוס אך גם את אחד האחים בסרטו של קרלוס סאורה “אמא בת מאה”.
בכפר שבדרך המובילה אליו יש יותר מהמורות מאשר על הירח מתגלות התשוקות האנושיות במלוא מערומיהן המכוערים. תאוות הבצע, הבוגדנות, הקנאה, הנצלנות והנקמנות הן כולן תכונות נפוצות בקרב בעלי הבושות הקטנות, ובסדום היוונית אין שום צדיק לרפואה. אולם מעבר לחצי הביקורת המופנים כלפי אנשי הכפר, מהדהדת בסיפורי קרנזיס גם ביקורת נוקבת כלפי המדינה, אותו גוף ערטילאי וחסר חמלה המאמלל את נתיניו: תיקיות הנייר הנשמרות במרתפי המפקדה של המשטרה בבירת המחוז נערמות במקום שהקולות היחידים הנשמעים בו הם “הד המים הנוטפים ורחש העכברושים הלועסים ראיות משפטיות” (עמ’ 103), ו”האסון מכה את העשירים בפטיש ואת העניים בגרזן” (עמ’ 19). ברבים מסיפורי הספר מתחילה העלילה או נגמרת כאשר אנשים עתירי בעיות וסבל נפטרים בו בזמן מצרותיהם ומהעולם. בסיפורים אחרים נעצרים הטרגדיה או הצדק ממש ברגע האחרון, למשל כשהאנטיביוטיקה פוטרת אב שהוא חלאה אמיתית ממוות בשחפת.
למרות כל הרעות החולות, יש בסוף המיוחד של הספר שילוב מעניין של חורבן מוחלט ופתרון אופטימי. קרנזיס המסגנן כל משפט ומשפט בכישרון נדיר אינו מאכזב את קוראיו גם בקינוח הסעודה. בראיון עמו אמר בין השאר: “קראתי רומאנים מאז שהייתי נער, אך לא כתבתי דבר עד שנתי העשרים ותשע. לימודי הכתיבה הורו לי להתייחס ליצירה הספרותית כאל בעיה מתמטית, שנתוניה מוכרים ושמשתניה אינם ידועים. אני עובד קשה על בניית הדיאלוגים ועל העמקת הדמויות”. מובן שיצירה מעולה כ”בושות קטנות” אינה יכולה להיות אלא פרי מאמץ ויגיעה. למקרא הספר בתרגומו הנפלא של אמיר צוקרמן קל לשכוח זאת.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-14 באפריל 2004
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים