רק מעטים יכולים לתאר עץ תפוח בצלילות כזאת
אהבה, מאת טיבור דרי, תירגמה מהונגרית מרים אלגזי, אחרית דבר מאת אנה סלאי, ספריית מעריב, 192 ,2002 עמודים
טיבור דרי (1977-1894), שכתב רומאנים, נובלות, סיפורים קצרים, שירים ומאמרים, היה והנו אחד מגדולי הסופרים ההונגרים בכל הדורות. יחד עם חתן פרס נובל לספרות השנה, אימרה קרטס, הסופר קארוי פאפ והמשוררים מיקלוש ראדנוטי ואנדראש מזאי נמנה דרי עם חשובי היוצרים ההונגרים שמוצאם יהודי. למרות זאת, ספרו “אהבה” הוא התרגום הראשון מיצירותיו לעברית. במבחר מעולה זה כלולים סיפור קורע לב, שאפשר לראות בו בנקל גם רומאן בזעיר אנפין, ושתי נובלות מרגשות. תרגומה המדויק והמשובח של מרים אלגזי ואחרית הדבר המרתקת שצירפה לספר אנה סלאי הן ערובה מלאה להנאה ונדבך יפה בבניין הספרות ההונגרית המתורגמת בשנים האחרונות לעברית.
אם כי היצירה הראשונה בספר היא “ניקי” ושתי הנובלות הבאות אחריה הן “אהבה” ו”שתי נשים”, הרי “אהבה” הוא שם הולם לספר גם מפני שהאהבה עומדת בבסיס כל אחת משלוש היצירות שבמבחר וגם מפני שהעיסוק בה ובמהותה הוא אחד העניינים המהותיים ביותר בתשתית כתיבתו של דרי. הסיפור “ניקי” הפותח את הספר ותופס יותר ממחציתו מגולל את קורות הכלבה ניקי, שאומצה בידי בני הזוג אנצ’ה אחרי שפלשה לביתם באביב של שנת 1948 ועשתה כל מאמץ אפשרי כדי לזכות בחיבתם. בראשית הסיפור תיאור הכלבה מפורט ולפחות לכאורה אובייקטיווי לגמרי, אך כתיבתו דקת האבחנות של דרי מצליחה לשבות את לב הקוראים למן תחילת הסיפור בעדינותה יוצאת הדופן, בלשונה הציורית ובאמיתותיה הנוקבות.
מהאמיתות שדרי מביא עולות אחדות מהסוגיות העיקריות שהוא דן בהן. חלקן מובאות ממש בפתח הסיפור, כשהקוראים עודם תוהים מה פתאום נקשר לבו של זוג בגיל העמידה, גבר ואשה בריאים בגופם ובנפשם, לכלבה רגילה לגמרי השייכת לאדם זר. אגב הנמקותיו לאימוצה של ניקי מציין הסופר ביושר: “האהבה, אף על פי שהיא מיטיבה עם הנפש, היא גם נטל כבד, וככל שהיא עמוקה יותר, היא מפיחה רוח רעננה באדם אך בה בעת גם מעיקה עליו” (עמ’ 11). באותה לשון עניינית וחסרת פניות מתייחס דרי גם להיבט אחר של ההתקשרות בין המהנדס ואשתו לבין החיה: “נשאלת השאלה, כלום יש אהבה בעולם שאין עמה אהבה עצמית, ואם אכן יש אהבה שכזאת, מה ערך יש להענקת אהבה שאינה נקנית בייסורים” (עמ’ 13).
תוך כדי תיאור בני הזוג והעיסוק בכלבה החודרת לחייהם מצליח דרי לצייר כבדרך אגב תמונה ברורה ומהימנה של ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות בהונגריה של סוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים. גילוי פן עובדתי ומציאותי זה מתחבר לעלילה אשר אינה נטולת רומנטיזם, והשילוב המוצלח של היסודות השונים זה מזה מעניק לסיפור קורותיה של ניקי אמינות וחיוניות. דרי מודע ליכולתה של הכלבה להיוושע אך ורק בפנייתה אל רגש הרחמים, שממילא פחת במדינה ההרוסה והענייה. החמלה האנושית והצורך בנתינה ובקבלה נשזרים בשורות הסיפור ברגישות. הם מצדיקים את החשיבות שהחיה מצליחה לזכות בה בבית השניים, החיים חיים שגרתיים לחלוטין בארץ שעושה את צעדיה הקומוניסטיים הראשונים.
אולם באמירותיו של דרי על המערך הרגשי של בני הזוג ועל דרך הכלבה ללבם מוסווית גם התייחסותו לאופן, שבאמצעותו הצליחה האידיאולוגיה הסוציאליסטית להכות שורש בלב הונגרים רבים, אף שהלכה למעשה היא הובאה לארצם בכוח הצבא הסובייטי המנצח: “אין שלטון עריצות גדול וערמומי יותר משלטון האהבה. לנוכח החולשה והשעבוד היא מנצחת את העוינות ואפילו את האדישות. אדם לא יכול להיחלץ מאחיזתה, וגם חיה אך לעתים רחוקות” (עמ’ 19). כוחה העצום של האהבה, חוט השני ביצירת דרי במקביל לכמיהה המתמדת לחופש ולאמת, הוא גם ההסבר הטוב ביותר לכך שבבית משפחת אנצ’ה “אישיותה הזעירה, חסרת החשיבות של ניקי זכתה למן היום הראשון ביחס הולם של התחשבות” (עמ’ 31).
סיפורם של בני הזוג אנצ’ה, כמוהו כסיפור ניקי כלבתם, אינו דורך במקום. שלוש התפניות החשובות המתרחשות במהלכו הן מעברם של השלושה מהכפר הקטן צ’ובנקה לבירה בודפשט, מינויו של מר אנצ’ה לתפקיד מנהל מפעל ופיטוריו מעבודתו מחמת האירועים הסוערים שהתחוללו במדיניות הפנים של הונגריה למן משפט הראווה הראשון במדינה שנחתם בגזר דין מוות (ספטמבר 1949). גם על תקופה טראגית זו בהיסטוריה ההונגרית כותבת חוקרת הספרות אנה סלאי באחרית הדבר, והמידע הזר לרוב הקוראים העברים בני ימינו פורש לפניהם תמונה ממצה של הרקע הספרותי, החברתי וההיסטורי לכתיבתו של דרי.
התפנית הרביעית והחשובה ביותר בסיפור, אף שהיא עודה רחוקה מסופו, היא מאסרו של מר אנצ’ה. כל מה שקורה בעקבות המאסר מתפרש בדיעבד באמצעות אותות שדרי זורע בסיפור למן ראשיתו: האמונה בדרכם החדשה של המדינה והקומוניזם במקביל לארמזים ולהבלחים של רוע וחשש, התעכבות כפייתית כמעט על שמות רחובות וכיכרות ששונו במצוות השליטים החדשים (“ברחוב וישגרד, לימים רחוב קיש יוז’ף, שאחר כך שוב הוסב שמו לווישגרד”, עמ’ 42) וציון קיום דיירי משנה המוכנסים לדירות בפקודת השלטונות לאו דווקא מחמת מצוקת דיור, אלא גם כדי למרר את חיי הזולת ולמנוע אפשרות לפרטיות, להיבדלות, לתיחום העצמי.
הסופר מקשר בתבונה ובמיומנות את יחסי הכוחות במדינה בין השלטונות לבין האזרחים ליחסי הכוחות בין בני האדם לבין בעלי החיים. דרי כותב על תלאות האדם הפשוט במשטר האימים בנימה של הזדהות, אך גם במינוריות רבה. דווקא משום כך לא מוקהה עוקצה של האלגוריה, וההשוואה בין גורל ההולכים על ארבע בחברת בני אנוש לבין גורל הנתינים בחברה של שווים ושווים פחות מועברת לקוראים בלא תרועות רמות: הכשכוש בזנב מעולם לא היה נחלתם הבלעדית של כלבים, ודרי שביקר את פולחן האישיות של התקופה הסטליניסטית ובילה בעצמו בכלא שלוש שנים (1960-1957) כתב בשנת 1955 באומץ כי בימיו “העם כולו ביקר בבית-הספר הגבוה לצביעות” (עמ’ 51). כדרכם של בני אדם במשטר טוטליטרי כך גם חופש הכלבה מתוכנן על-פי לוח זמנים. גורל האדם וגורל הכלב זהים בסודם הטמיר: לא לזכות להסברים ביחס למצב שהשררה מעמידה אותם בהם.
שתי הנובלות המצורפות לסיפורה של ניקי, שם כלבתו האהובה של דרי, כוללות אף הן יסודות אוטוביוגרפיים. נובלות אלה שימשו את קארוי מאק בסרטו המצוין “אהבה” (1970) בכיכובן של לילי דרווש ומארי טורוצ’יק. הנובלה “אהבה” מספרת על אדם שנאסר בלי סיבה ושוחרר בלי סיבה כעבור שבע שנים. סיפורו מתמקד בשובו לאשתו, שחיכתה לו בכל אותה תקופה. “שתי נשים” הוא סיפור הציפייה לאדם שנעצר מסיבות פוליטיות. אמו סבורה שבנה מביים סרט בארצות הברית, כי אשתו המטפלת בחמותה הזקנה טורחת להביא לה מכתבים ומתנות, שהבן כביכול שלח מעבר לים. פיברוק המציאות הוא צו השעה, ושוב נמסכים אלה באלה שלושת עיקרי יצירת דרי: אהבה, חופש ואמת.
גדולתו של דרי ניכרת כמעט בכל משפט ומשפט. אף שלרבים ברור כי “שום דבר לא ישווה לחופש ולא יכול לשמש לו תחליף” (עמ’ 56), רק מעטים יכולים לנסח זאת בצלילות כזאת. מעטים עוד יותר מסוגלים לתאר עץ תפוח באופן המעלה דמעות בעיניים: עץ תפוח אמיתי ועץ תפוח מדומיין המשתלבים זה בזה בעיני אסיר, שהשתחרר אחרי שבע שנים בכלא, ביניהן שנה וחצי בתא הנידונים למוות.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-17 בדצמבר 2002
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים