אָדָם נָאָדַזְ’דִי
מַה פָּחַדְתִּי מִפָּנֶיךָ! מַה נִּכְסַפְתִּי אֵלֶיךָ –
אֲבָל מַהֵר כָּל כָּךְ? הַקַּיִץ עוֹד לֹא עָבַר;
בַּסְּתָו נָהַגְתִּי לִזְכּוֹת בְּאַהֲבָה חֲדָשָׁה,
כְּשֶׁאֲנִי שׁוּב הָרוּס וְלֹא חַם כְּבָר,
אַהֲבוֹת רְצִינִיּוֹת מְעַנְיְנוֹת אוֹתִי,
קוֹרְעוֹת לֵב, תִּסְכּוּל אֶחָד גָּדוֹל,
גְּבוֹהִים מִמֶּנִּי בְּזֶרֶת וְיוֹתֵר,
אֵלֶּה שֶׁהוֹלְכִים לְקוֹנְצֶרְטִים וְחָזָם עָגֹל.
בַּבֹּקֶר וּבַצָּהֳרַיִם וַאֲפִלּוּ זְמַן מָה
אַחֲרֵי הָאֲרוּחָה אֲנִי נִכְסָף אֲלֵיהֶם,
אַחַר כָּךְ מִמֵּילָא אֵינִי מַעֲסִיק אוֹתָם:
יֵשׁ לָהֶם חַיִּים מִשֶּׁלָּהֶם, אֲהוּבֵיהֶם.
מֵאַחַר הַצָּהֳרַיִם וְאֵילָךְ אֲנִי רוֹצֶה הַבַּיְתָה
(אוֹי, אָלֶכְּסַנְדְרִיָה שֶׁחוֹפֶיהָ אַגָּדִיִּים!) –
שָׁם אֲנִי אַפִּיפְיוֹר, אִימָאם, רַבִּי, כֹּמֶר,
לֹא הַפִּרְחָח הַמְטֻנָּף שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים,
שָׁם לֹא מוּטָל בְּסָפֵק אִם אֲנִי הוֹלֵךְ אוֹ בָּא,
אֶחָד אֲנִי מַכִּיר, אַחֵר אוֹמֵר שָׁם – וְאַחֵר כָּאן,
דְּרָשׁוֹתַי עֲגַלְגַּלּוֹת וּמְהֻקְצָעוֹת עַד מְאֹד,
אֲנִי נוֹשֵׂא שָׁם מִטְרִיָּה וּלְרַגְלַי גְּמָשׁוֹת בְּלָבָן.
הִתְעַטַּפְתִּי מִפָּנֶיךָ. הֶרְאֵיתִי תְּמוּנוֹת
בְּשֶׁפַע, הִסְתַּתַּרְתִּי בְּלִי הֶרֶף
בְּמִלִּים מְשָׁעֳשָׁעוֹת וְגַם מִתְחַנְחֲנוֹת,
אֶלָּא שֶׁלֹּא גִּלִּיתִי בְּמַה הָעִיר מוֹשֶׁכֶת,
זוֹ הַגּוֹבֶלֶת בְּבִצּוֹת, טִיט טוֹבְעָנִי וְחֹמֶר,
אָלֶכְּסַנְדְרִיָה שֶׁחוֹפֶיהָ אַגָּדִיִּים;
בְּחֵפֶץ לֵב אֶהְיֶה, כַּמּוּבָן, קַל דַּעַת לְכֹמֶר,
קוֹפְּטִי בְּעֵינֵי אַנְגְלִי, צָרְפָתִי בְּעֵינֵי יְוָנִי –
כָּךְ חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי, בְּהִסְתַּתְּרִי בְּחִבּוּקְךָ
חֲלַקְלַק מֵרֹב זֵעָה, סוֹף כָּל סוֹף בְּשֶׁקֶט,
לְפָנַי עוֹד הַלַּיְלָה וּמוּטָב שֶׁתֵּלֵךְ לְךָ –
מֵעַל עָרְפְּךָ אֲנִי צוֹפֶה בַּחוֹף שֶׁמִּמּוּל.
אֵלֵךְ לְשָׁם, שָׁם גַּם הַדְּמָמָה הִיא מְאֹרָע,
שָׁם לֹא טוֹב לָגוּר בְּעוֹדְךָ צָעִיר,
לַזָּקֵן סִמְטָה לוּטַת אֵדִים הִיא תַּפְאוּרָה,
אָלֶכְּסַנְדְרִיָה שֶׁחוֹפֶיהָ אַגָּדִיִּים;
הַכֹּל רוֹאִים, אַךְ אִישׁ שׁוּם אוֹת לֹא יֵאוֹת לָתֵת,
אֲנִי שׁוֹתֶה לְשָׁכְרָה וְנִשָּׂא עַל רַגְלַי הַבַּיְתָה,
קָוָאפִיס מְחַטֵּט בִּמְעִיל בָּלוּי וְצַר
וְשׁוֹלֵף מִתּוֹךְ כִּיסוֹ סִיגָרְיָה מְכֻפֶּפֶת.
(מתוך “שִׁירִים רְצִינִיִּים יוֹתֵר”, 1984)
(Nádasdy Ádám: Sós szelek fújnak (“Komolyabb versek”, 1984
אָדָם נָאָדַזְ’דִי – משורר, מתרגם, מסאי ובלשן – נולד בעיר בודפשט בשנת 1947, ובמשך רוב שנות חייו עבד כפרופסור לבלשנות בחוג לאנגלית של אוניברסיטת עירו. הוא מומחה לבלשנות היסטורית באנגלית ובגרמנית ולפילולוגיה של היידיש. נאדז’די תירגם להונגרית כמה ממחזות שייקספיר ופירסם את ספרי השירה “העור וחלקי היממה” (1995), “הסדר שאני עורך” (2001), “חייב להיות כחוש” (2005) ו”אותו הטעם” (2007). אחדים משיריו תורגמו לעברית וראו אור בספר “בני קוואפיס ונכדיו” (הוצאת כרמל, 2015).
הופיע באתר של נילי דגן
לדף תרגומי שירה מהונגרית