ויסר ז’יטי
כשהסתכלת בעצמך – ומכיוון שיש לך ידיים של ילד – אירע שהראי נפל מידיך באנחות, והרצפה נמלאה בשברי פניך. אז היית רוכן עליהם, על הרסיסים הפזורים כזיכרונות עייפים, הם המסנוורים בלעג וקצותיהם חדים, ומתאמץ לאסוף אותם כדי ליצור מחדש את פניך שהתפזרו. הם מצדם נכונו להיתקע לך באצבעות, לגרום לך כאב זעיר, עדין, לא דומה לכאב העמל, אלא כאב שכמוהו ככאב הבובה, כזה שיש בו משהו מכאב האהבה, טיפת דם מלבלבת בך, אחר כך עוד אחת, טיפות דם זעירות אחרות בידך האחרת, כל אותו הדם המעטר את ידי האדם ונהפך לזרזיף, נוטף משברי פניך המזוגגות, זולג על האדמה, דמך הולך ואוזל, אינו נשאר עוד ברגליך – התעייפת כקשיש, עכשיו תשתטח, תשתרע, תשכב על פניך היודעים לדמם כאשר אינם מלאים, כך, עירום ומפרכס על רסיסיהם, התמלא גופך זכוכיות הננעצות עמוק יותר ויותר בבשרך, בשמחה אדירה, מנצנצים כקשקשי דגים, ואתה נעשה אותו האחד שהיית פעם, אי פעם, לפני אלפי שנים, ברייה בעלת קשקשים, זוחלת ואילמת, על קבר שבעבר הרחוק היה קברך.
(מתוך “רגלי דוד”, 1996)
עצי האובדן
היתה זו שמש מרושעת, וקרניה העקומות יקדו כגדרות התיל בבית הסוהר, כמו הברזל שאותותיו מוטבעים בבשרם של מי שניסו לנוס וכשלו.
מתחת לשמש שלא היתה בשום מקום עמדו כמה עצים יבשים שעליהם כמושים, והם עצמם ניצבו על סלע צחיח. יותר מעצים היו אלה שלדי חיים שלא חשו עוד דבר וחצי דבר. אפילו ציפורים מזדמנות לא השתהו עוד לנוח על ענפיהם. גם הרוח לא טרחה לנענעם כמשב של חוסר ודאות. העצים לא הרגישו אף את שורשיהם שהעמיקו לחדור, שורשים שהיכו שורש עד מעמקי הסלע ביחד עם שאר המתים.
פעם, אמרו, היו אלה עצי תפוח. לא, דובדבן. לא תפוח ולא דובדבן, אלא חלומות באספמיה על תפוחים או על דובדבנים. אולם העצים לא חלמו את החלומות של ילידי המקומות האלה.
ובכל זאת ממקום כלשהו הגיעה סופה עייפה וערפה את כל העלים היבשים מאותם השלדים.
היה ביניהם לוליין שאסף את כולם. הכל ראו אותו על מרקע הטלוויזיה, שם פתח ואמר: אלה שירים כתובים, שירי הערש של המוות. אחר כך חייך, נשא את רגליו אל על והלך על הידיים. בכל מהדורות החדשות שידרו שוב ושוב את חגיגת הניצחון הזאת, אם כי אחת משתי רגליו יצאה מחוץ למרקע. ומכיוון שהתנועע בלי הרף, נפלה הנעל מרגלו פעם אחר פעם, וריח צחנתה הרקוב הציף את חדרי העולם.
(מתוך “רגלי דוד”, 1996)
המשורר והסופר האלבני ויסר ז’יטי נולד בעיירה לושניה שבדרום אלבניה ב-1952. למד שפה וספרות אלבנית בטירנה ועבד במשך חמש שנים כמורה בכפרים שבצפון-מזרח ארצו. בעקבות פרסום ספר שיריו הראשון, “זריעת הבדידות” (1980), נעצר וריצה בכלא שמונה שנות מאסר עם עבודת פרך בעוון “הסתה ותעמולה”. אחרי שחרורו פירסם כמה ספרי שירה וקבצים של סיפורים קצרים. חי בבירת ארצו.