חתן פרס נובל השנה, הסופר היהודי ההונגרי אימרה קרטס, כותב כי אושוויץ נראית בעיניו רק כהעצמה אדירה של אותן מידות-אנוש שהתחנך עליהן משחר ילדותו, וכי המלים אבא ואושוויץ מעוררות בו אותו הד עצמו. על ספרו “קדיש לילד שלא נולד” שראה אור בימים אלה בתרגום עברי
קדיש לילד שלא נולד, מאת אימרה קרטש, תירגם מהונגרית איתמר יעוז-קסט, הוצאת המעורר, 105 ,2002 עמודים
כמעט בד בבד עם זכיית הסופר ההונגרי-יהודי אימרה קרטס (יליד בודפשט, 9 בנומבמר 1929) בפרס נובל לספרות לשנת 2002, התפרסם בהוצאת המעורר התרגום העברי של ספרו “קדיש לילד שלא נולד”. תרגום זה של המשורר איתמר יעוז-קסט רואה אור שמונה שנים אחרי שקהל הקוראים הישראלי זכה להתוודע ליצירת המופת של קרטס, “ללא גורל” (עם עובד) בתרגומה המשובח של מרים אלגזי. למרבה השמחה צפויים לאוהבי קרטס ולמוקיריו בארץ חוויה מרגשת ומחכימה ומפגש מעשיר עם יוצר דגול גם בקריאת “קדיש לילד שלא נולד”.
“ללא גורל” (1975), ספר שהתפרסם יותר מתריסר שנים אחרי שנכתב, היה יצירת הביכורים של קרטס. ספר זה הוא גם החלק הראשון בטרילוגיה, שהמשכה בספרים “המפלה” (1988) ו”קדיש לילד שלא נולד” (1990). בין כתביו האחרים של קרטס נמנים שני היומנים הפנטסטיים שהתפרסמו בשנים 1992 ו-1997 ושמתייחסים לתקופות שבין 1961 ו-1991 ושבין 1991 ו-1995, שתי היצירות בסיפורת “מחפש העקבות” (1977) ו”הדגל האנגלי” (1991) ושלושת הקבצים הטומנים בחובם את מאמרי קרטס ואת הרצאותיו – “השואה כתרבות” (1993), “השקט הרגעי, עד שכיתת היורים שבה וטענה את נשקה” (1998) ו”הלשון שהוגלתה” (2001).
“קדיש לילד שלא נולד” הוא איפוא טקסט, המשמש חוליה שלישית ואחרונה בטרילוגיה, שהיא מבחינות רבות יסוד יצירתו של קרטס ועיקר מהותה. גם בטקסט קצר זה מתמודד קרטס ביושר ובאומץ עם סוגיות קיומיות והגותיות ראשונות במעלה מבחינת האנושות, אשר שרדה את השואה והמשיכה את דרכה מאושוויץ והלאה. כבר בראשית הספר מזכיר קרטס, הכותב לרוב בגוף ראשון, את עובדת היותו חשוך ילדים ואת מפח הנפש שמעוררים בו בירור העניין מצד הזולת וההתייחסות אליו. אף על פי כן עוסקת היצירה לא רק במתן הנמקות לאי-היוולדם של הילד או הילדה לסופר ולאשתו לשעבר. ב”קדיש” שכתב דן קרטס באורח מרתק ובכובד ראש בתהיות, שרבות מהן שזורות בדרכים אלה ואחרות גם בשאר ספריו: מהו גורלנו כבני אדם וכיצד יש לתפוש את משמעות החיים? האם קיים הסבר רציונלי לטוב ולרוע? מהו טיב האידיאה של השלטון, של כל שלטון? ומאין נובעים יצר ההישרדות והכורח לכתוב?
אי-אפשר לסווג את “קדיש לילד שלא נולד” כרומאן, אולם הספר גם איננו נובלה או מסה. בכל זאת יש בו יסודות מכל שלוש הסוגות. קרטס עצמו מתייחס לעניין באופן טבעי לגמרי, כאשר הוא מצהיר בתחילת ספרו בריש גלי: “נראה לי שאין כל אפשרות להימלט מן הצורך להסביר. אנחנו מסבירים ומבהירים כל הזמן את עמדתנו, שהרי גם החיים עצמם תובעים מאתנו הסברים ללא הרף” (עמוד 7). על אף הצורך להסביר, ואולי בזכות מודעותו של קרטס לכך ש”אנו מסבירים ומסבירים עד שנכחד ומת הכל”, כתיבתו של חתן פרס נובל השנה אינה ארכנית וטרחנית כלל ועיקר, ויש יותר משמץ הומור בהתייחסותו הרצינית לזולת ולעצמו.
אירוניה דקה, וכמוה גם צחוק הגורל שאיננו, שזורים באמירותיו של קרטס על דחייתו מכל וכל את סיכויי הפרנסה המבישים של סופר מצליח בהונגריה. היוצר מעיד על עצמו כי צפייתו בהוויה הספרותית ההונגרית ה”מביישת אך בלתי-מתביישת”, כלשונו, התקיימה “מתוך בהלה, מתוך תדהמה, עתים מתוך אדישות, אך תמיד מבחוץ” (עמוד 66). עיסוק הכותב בכתיבה תופס חלק חשוב ומהותי ביותר ביצירה, מפני שהצורך בביטוי חופשי ובעבודת היוצר הוא מבחינת קרטס טעם החיים ותכליתם. “החיים הם כעין שאיפה עיוורת, ואילו הכתיבה היא כעין שאיפה בעלת כושר ראייה”, כותב הסופר בהקשר אחד (עמ’ 43), ובהקשר אחר (עמ’ 75) מבהיר, כי “התברר שאינני כותב מתוך שאני מבקש אחרי השמחה; נהפוך הוא… באמצעות הכתיבה אני תר אחר הכאב… משום שהכאב הוא האמת”. ייתכן כי דווקא תפישות אלה הן הסיבה לתמציתיות הטקסטים של קרטס ולעוצמתה האדירה של כתיבתו נטולת הליריות וההתפלספות המוסרית: “אני מצטמצם כאן במהות בלבד, תוך ויתור על הדיאלוגים, על ההפתעות, על תיאור הסביבה ועל תיאור שאר הנפשות הפועלות” (עמ’ 68).
יבולו של הטקסט בהומור אינו מקהה בכתבי קרטס כהוא זה את עוקץ האמירה הרצינית, החותרת ליישב את הקושי בין התפישה כי האל אינו קיים עוד לבין התפישה ששום רגע בחיי האדם אינו יכול להיות פרי המקרה. הדגש בהתחבטויותיו הכנות של קרטס ובהתלבטויותיו בסוגיות קיומיות בעייתיות מושם על ראיית עולם הומניסטית, על אף החוויות המזוויעות של העבר שהיוצר התנסה בהן כניצול שואה. פעלים יוצאים של אותן החוויות הם זלזולו בהשגת קניין ורכוש, יכולתו להתמסר באורח מוחלט לעבודה והרגשת הזרות שלו, אשר קרטס מעיד עליה “אני מיטיב להכיר הרגשה זו עוד משחר ילדותי, ולמעשה היא הפכה להיות לי בת-לוויה נצחית לאורך החיים” (עמ’ 56). כתיבתו של קרטס מושתתת לא רק על החוויות הווידויות של יוצרה, אלא גם על המסורת הספרותית וההגותית המרכז-אירופית. לכן אין להתפלא על אזכורם של שופנהואר וויטגנשטיין, מוסיל, ברנהרד וצלאן ב”קדיש לילד שלא נולד” ועל קיומן של זיקות אינטרטקסטואליות בין כתביהם לבין ספר זה.
אמירות קרטס בדבר מנהלי העולם בעבר ובהווה נוקבות ומצמררות, וגם במקורן ניתן למצוא את הסיבה לסירוב הסופר להביא ילד לעולם הזה. עיקרן באמונה ש”קשה לכם לקבל כי שולטים בנו סתם פושעים” (עמ’ 37). אמונה זו היא הגורם להיות הטוב נשגב מבינתו. קרטס סבור שלרוע תמיד יש הסבר, ולכן הוא אינו מתעניין בחיי רודנים, אלא בחייהם של קדושים דווקא.
אחת מתמיהותיו של קרטס הילד היתה על גירושי הוריו: נבצר ממנו להבין איך ייתכן שהסיבה להם היא העובדה שההורים אינם מבינים זה את זה, והרי שניהם דוברי הונגרית. הנמקת הקדיש לילד שלא נולד יונקת בדיוק מאותם השורשים, ולכן ההטחה “משפחות! אני שונא אתכן!” (עמ’ 83) קשורה קשר הדוק לידיעתו של היוצר כי לעולם לא יוכל להיות אב, גורל או אלוהים של אדם אחר. אושוויץ הוא נדבך נוסף שהושתת על גירושי ההורים ועל החוויה המסלידה של השהות בפנימייה, אולם ביסודו נמצאים אותם המרכיבים: האב המכניע את בנו ומסרס את רגשותיו, שבירת רצונות הפרט והכפפתם לתבניות החברתיות ומאמציו של היחיד לשרוד. לא בכדי כותב קרטס כי “אושוויץ… נראה בעיני… רק כהעצמה אדירה של אותן מידות-אנוש שהתחנכתי עליהן משחר ילדותי” (עמ’ 98) ומוסיף, שהמלים אבא ואושוויץ מעוררות בו אותו הד עצמו.
איתמר יעוז-קסט, ממשיך מפעלם הברוך של אביגדור המאירי ומרדכי אבי-שאול בתרגום ספרות הונגריה לעברית, קיבל עליו בתרגום “קדיש לילד שלא נולד” משימה לא קלה. “צבי הפלאות”, שלושת הכרכים המפוארים של שירת הונגריה, שיעוז-קסט ליקט, ערך ותירגם, ותרגומיו הרבים והחשובים משירת המשוררים שאנדור פטפי ומיקלוש ראדנוטי, סללו את דרכו לעיסוק ביצירת קרטס. תרגום ה”קדיש” טוב בעיקרו, אולם מלבד עיוות שמו של קרטס ל”קרטש” יש בו שני פגמים ניכרים. האחד הוא שימוש יתר במלים לועזיות דוגמת רזיגנציה, מיסטריה, קומפנסציה, ארכיטקטים וקונסטרוקציה, והאחר, סימן ההיכר של תרגומי המשורר ליעוז-קסטית, הוא החיבה המופרזת לצירופים כבולים, חיבה שתדירות היקרויותיה גבוהה ושתהודתה מעיקה עד מאוד על העברית. צירופים מסוג זה נוכחים בשמות תואר (“ערמומית-נכלולית” ו”חתרנית-נקרנית”), בשמות (“המפטפטים-המלהגים”) ואף בפעלים (“הצטעק-התיילל”). כאשר “השטיח הכחלחל-ירקרק” מעמוד 27 נעשה “המרבד הירקרק-כחלחל” בעמוד 65 ותואר-הפועל הנדיר “בחשאי-חשאין” חוזר ונשנה בעמודים 37 ,61 ו-98, נדמה שהצטעצעות מועטה יותר בבחירת המלים היתה מיטיבה עם הטקסט.
כל אלה אינם גורעים, כמובן, מהצלחת יעוז-קסט בהתמודדות עם לשונו העשירה של קרטס ועם תחבירו הסבוך. אין אלא לקוות, שהופעת התרגום הנוכחי וזכיית הסופר בפרס נובל ידרבנו הוצאות ספרים ישראליות להקדיש תשומת לב רבה יותר לקרטס בפרט ולספרות הונגריה בכלל. הספר השני בטרילוגיה של קרטס עודנו משווע לתרגום עברי, וכמוהו יוכלו להעשיר את הספרות העברית גם יצירות נוספות של סופרים הונגרים חשובים – בני עמנו כגון קארוי פאפ ואנדראש מזאי ויוצרים שאינם בני ברית, למשל שאנדור מאראי ופטר נאדאש.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-15 בדצמבר 2002
לדף תרגומי סיפורת מהונגרית
לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים