ויסר ז’יטי
אוטו הזבל הגדול יוצא בלילה, רק בלילה, והוא מסתובב בעיר הגדולה והישנה שרוב רובה גורדי שחקים וטירות, מתחת לשפע אורות במגוון צבעים, אחדים בצבע דם שפוך כמו רגשות, אחרים צהובים, כחולים, צבעי ייאוש ותקווה, כולם בערבוביה הזויה.
מסתובב, מסתובב כל הלילה ודומה כי הוא מגדל עקור מאחת הטירות, מגדל הנעקר בלי הרף במתקפה שחורה, בלי בהלה ובלי להרעיש עולמות.
אוטו הזבל הגדול נעצר בבת אחת. כעבור רגע יורדים ממנו שני עובדים, מגפיים לרגליהם וכפפות ארוכות לידיהם. הם ניגשים אל פחי הזבל הגדולים שלצד הדרך ומטבע הדברים הם עושים זאת בחיפזון, כי בינתיים הרכב מוסיף להתקדם, הם אוחזים את הפחים בזה אחר זה, אחר כך שבים ומניחים אותם, כל העת בחיפזון, כי יש זבל רב בלילה של העיר הגדולה והפחים מתגלגלים, נהפכים ושוב מתגלגלים, ודבר מה נופל מתוכם, יגע כמו עבד במרתפי הטירה שבה הוא עובר.
ובכן, לאחר מכן מניחים העובדים את הפחים הריקים במקומות שבהם הם היו (שוב ושוב בחיפזון), כדי שיום המחרת ימלא אותם בזבל אחר, זהה, כי הזבל אינו משתנה, בניגוד לימים.
הרחוב הגדול מאוכלס בפחי זבל משני עבריו. פעם פה פעם שם, הררי פסולת מופלאים: מזון ומראות שבורות, בגדים שלמים, ארגזים, ספרים, מזרנים ספוגיים, כלובים ריקים, כורסאות שיצאו מהאופנה, קופסאות סיגריות, אמצעי מניעה, פסלונים, חצאי מזנונים, מסרקים, טבעות, טלוויזיות, תנורים, תמונות, גורי חתולים…
עובדי הניקיון מוצאים בזבל לעתים קרובות דברים בעלי ערך לבית ולעצמם – ארנקים עם כסף (את הדרכונים הם זורקים בחזרה לזבל), איזשהו צלב זהב, חוברות פורנוגרפיות. לרגע הם מדפדפים בהן בעודם מוסיפים לפסוע, מגרבצים ואחר כך משליכים אותן בין הררי הפסולת.
כל הלילה עובדים, מתעייפים והזבל איננו אוזל. עיתונים, מקררים שייתכן כי אינם מקולקלים, סנסציות, בגידות, גניבות, שאיפות פוליטיות, יונים מתות. איך יש בפחי הזבל מקום לכל אלה?
כאן, כאן מתרחשת הדרמה של העיר, לא בתיאטרון!
העובדים, דמומים, ניגשו לקחת את פח הזבל הבא בתור, פח גדול כמו תיבת נוח, מכסהו סגור כמו חידה החוזרת ונשנית, אך אינה תמה ונשלמת מדי לילה בלילה, בכל אחד מאותם אלף לילה ולילה. אבל איזה מין לילה זה, לילה מלילות? ובשם מי בא? האם הוא לבבי כמו המתנות שהביא, או קר ומחניק, אבל משחרר ועירום? זעקה הקורעת את יריעת השמים ובוקעת מפי הכוכבים, פצעיהם, או חסות החולצה השחורה שלובשת פרוצה?
פח הזבל נאנח… העובדים העיפו מבט איש בעיני רעהו. האנחה נהפכה בינתיים למלמול, וכאשר פתחו את מכסה הפח, יחד עם הצחנה העזה, בקעה ממנו קללה: “לעזאזל אתכם!… אפילו פה לא מניחים לי לנפשי!… אני רוצה לישון…”.
ומתוך פח הזבל יצא בחור מנומנם כמו רוח הרפאים של השינה. אורות הדרך, גערות עצבניות, סינוורו את עיניו.
“לאן ללכת?”, אמר במבטא כפרי. “אין לי עבודה. זרקו אותי מהחדר ששכרתי…”, בלי לחכות למענה התרחק סהרורי, אך לפתע פתאום זעק מיוסר בקול שהתמשך כיללת אדם הנדקר בשדה קוצים:
“אפילו לזבל יש מקום משלו. יש לו האוטו שלו. ולי אין מקום אפילו בזבל!” זעק ונעלם.
העובדים חדלו לעבוד. הם לא ידעו מה לומר, אם כי בזבל אפשר למצוא גם מילים. העלבון היה גדול ורב הזעזוע. הוא הציף אותם כפי שמימי שלוליות נכנסים בימי סגריר לנעליים קרועות, ומרטיבים לא רק את כפות הרגליים, אלא גם את הלב. אדם שמצבו רע אף ממצב הזבל!
ואיזו משמעות יש עוד לעבודה? גם לחיים אין משמעות. מעתה ואילך עלול לצאת מכל פח זבל אדם חי כרוח רפאים, חפץ בנקמה: למה אינכם מניחים לי לישון?! אחריו יגיחו אשתו המכשפה ובזה אחר זה ילדיהם עד אין קץ, בעודם משחקים עם העכברים, יגיחו וימלאו את העולם.
(מתוך “רגלי דוד”, 1996)
המשורר והסופר האלבני וִיסָר זִ’יטִי נולד בעיירה לוּשְׁנְיָה שבדרום אלבניה ב-1952, למד שפה וספרות אלבנית בטירנה ועבד במשך חמש שנים כמורה בכפרים שבצפון־מזרח ארצו. בעקבות פרסום ספר שיריו הראשון, “זריעת הבדידות” (1980), נעצר וריצה שמונה שנות מאסר עם עבודת פרך בעוון “הסתה ותעמולה”. אחרי שחרורו פרסם כמה ספרי שירה וקבצים של סיפורים קצרים. חי בבירת ארצו.