בעניין ובעונג רב ומתוך הזדהות קראתי את מאמרה של רנה ליטוין (“תרבות וספרות”, 25.7) על שינון ולימוד בעל-פה. כמי שלמד בבתי-ספר יהודיים בבודפשט, מכיתות היסוד עד בחינות הבגרות, היטבתי להכיר את יחס מערכת החינוך ללימוד בעל פה כפי שהדבר היה בשנות נעורי, בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. אכן שיננתי ולמדתי בעל-פה מן התנ”ך, קטעים מהסידור וממחזורי-החגים, וכן שירים של משוררי הונגריה לדורותיהם, קטעי-שירה, פרוזה וקטעי מחזות מספרות המופת של התרבות הקלאסית, בלטינית וביוונית. נוסף על אלו גם משירי גתה, שילר והיינה, משוררי גרמניה. לכן מובן, שדבריה של רנה ליטוין עוררו בי מחשבות וזיכרונות לרוב.
אך בטרם אעלה על הכתב אחדים מהזיכרונות ומהמחשבות הללו, ברצוני להעיר כי רנה ליטוין שכחה להזכיר כי התורה מקנה לשינון ערך של צו אלוהי (דברים פרק ד’ פסוקים ד’-ט’). למי שפסוקים אלו אולי אינם מוכרים, יכול להאזין מדי בוקר (בשעה 05:58) ברשת ב’ של “קול ישראל” לקריאתו המופלאה של הקריין משה חובב המנוח, הקורא את פסוקי “שמע ישראל” בקולו הבס-בריטון הנהדר, בהיגויו המושלם והמרגש. הקורא או המאזין לפסוקים אלו יגלה כי האדם מצווה לשנן לבניו את הדבר אך גם מצווה היא לדבר עם הילד על הדבר, להפוך בו, להשקיע בהבנת-הנקרא (או הנשמע) המושגת על ידי שיחה בדבר, דיון על כל מלה ומלה, עד שהדבר אכן מחלחל, נקלט ונשמר בזיכרונו של הילד.
אולי רצוי לעצור כאן לרגע כדי לתת את הדעת על הדימוי המסתתר מאחורי הפועל “שנן”. הוראת שם-פועל זה מצביעה על הדמיון ועל ההקבלה שבין כתיבה על חומר רך (חומר, שעווה וכו’) בציפורן עשויה שן – לבין חריתתם והעמקתם של דברים בזיכרונו של האדם. אגב, המונח “engram” הנמצא בשימוש בספרות העוסקת בחקר הזיכרון, מרמז על קונוטציה דומה.
פרקי התנ”ך הרבים שלמדתי על פה העשירו את העברית שבפי. לא פעם גם נשאלתי על התועלת שהפקתי מלימודי הקלאסיים ומשינון טקסטים ביוונית. תשובתי פשוטה: מעולם לא הייתי צריך ללמוד מינוחים מדעיים כתוכי. את רובם המכריע של המונחים במדעים המדויקים ובמדעי הטבע יכולתי לפענח ממקורם בלטינית וביוונית. לימודי תבניות הדקדוק וכללי התחביר של הלטינית סייעו לי ברכישת אנגלית ובביסוס הידע בגרמנית. איני מצטער כלל על שהעמסתי כל זאת על זיכרוני, ההפך הוא נכון, אני שמח שאת הכל אני נושא עמי; “omnia mecum porto”.
לצד מאמרה המעניין של רנה ליטוין הודפסו תשובות קצרות מאנשי ספר ומשוררים שהתבקשו להביע דעתם על לימוד בעל-פה ועל שינון. במיוחד משכו את עיני השורות שכתב רמי סערי, הלוליין המופלא של שפות רבות והמשורר שלמד מתוך עניין וסקרנות הונגרית. הוא מעיר נכון, שבשפה זו המונח “ללמוד בעל-פה” מבוטא “kivuelroel tud”, “יודע מבחוץ” (כלומר: מחוץ לספר או בלעדי הספר). אכן ביטוי ודימוי פלסטי ומעניין. אני מזכיר זאת, כי לסיום דברי ברצוני לספר על שני אנשים שבחיי שניהם הידע שבעל-פה ללא אפשרות של עיון בספר שיחק תפקיד מרשים ביותר.
הד”ר ברוך ירון ז”ל, שהיה ספרן ראשי של המכון למדעי היהדות, התגורר בשכנות עם המתרגם והמשורר שלמה דיקמן ז”ל, שתירגם את מחזות סופוקלס. דיקמן סיפר לו, כי את רוב מלאכת התרגום עשה בתקופה שהיה כלוא ברוסיה הסובייטית. הוא ידע את הטקסט היווני של רוב מחזות סופוקלס בעל פה וכן היה בזיכרונו גם המילון היווני-עברי הפרטי שלו. כששוחרר מן הכלא וזכה לעלות לארץ הספיק להעלות את תרגומיו על הכתב ומחזות סופוקלס בתרגומו אכן ראו אור בארץ.
הסיפור השני נוגע לד”ר יעקב רץ, שהיה מורה מחונן לעברית ולימד רבים מאלו שהיו צמאים ללמוד עברית בבודפשט בימים שאחרי השואה ועד לכליאתו בכלא של המשטר הקומוניסטי ההונגרי (בתחילת שנות החמישים) בעוון הפצת השפה העברית. כשנמק בצינוק וחשש מאובדן שפיות הדעת, הציל רץ את עצמו על ידי דקלומם בקול רם של פרקי התנ”ך הרבים שידע ודקלום שיריהם של משוררי ישראל לדורותיהם שמיצירותיהם היתה לו אנתולוגיה עשירה בזיכרונו.
אמנם שני הסיפורים הללו מתארים היבט מיוחד של הרכוש שאנו יכולים לקנות תוך לימוד בעל-פה ויש לקוות שאיש לא יגיע למקומם של שני גיבורי-הסיפורים שהזכרתי כאן. אך נקווה שהאחראים להכנת תוכניות הלימוד לבתי ספר התיכוניים יידעו לשלב לימוד בעל פה בתוכנית לימודי תנ”ך וספרות במידה ובמינון נבון ונכון ושהלימוד של טקסטים בעל פה לא ייעשה לשום תלמיד לנטל משניא!
“הארץ“, 6.8.03
לדף תרגומי שירה מהונגרית