ויסר ז’יטי
כאשר חזרו מן הטירה הישנה של הדוכס ס’, בשעה שהלילה ירד על העיר הקטנה שבצפון, עיר זוהרת כחלון ראווה הבוהק מרוב יהלומים, ובכן, כאשר חזרו, פגש הבחור בכניסה לפקולטה את גינטר.
“מה נשמע?” שאל אותו בעודם פוסעים.
“אני לא מוצא את האופניים.”
“אתה רציני?”
“אולי מישהו עושה עליהם סיבוב,” השיב רעהו רגוע.
גנבו לך אותם… אמר בלבו הבחור, צעיר שחי והתנסה בארצות שהרודנות הסוציאליסטית עשתה בהן כבשלה.
גינטר היה סטודנט אוסטרי רזה ולא גבוה. זקנו הלם אותו מאוד, סקרן היה ותכופות שאל את שותפו לחדר על המצב הפוליטי במולדתו של זה.
השניים למדו יחד בקורס למחשבים. לאוסטרי היה מחשב עוד כשגר בבית הוריו, ואילו חברו ראה בקורס מחשב בפעם הראשונה בחייו. המכשיר החדש עורר בו בה במידה השתאות ועצבנות.
“אבל איפה השארת את האופניים?” שאל.
“מאחורי הקיר שבגן, כמו תמיד. עוד מעט בוודאי יחזירו אותם למקומם. מה דעתך שנלך לבר ונשתה כוס קפה? עד שנחזור, האופניים בטח יהיו שם.”
חברו התבייש לומר לו “אני לא מאמין”. המוזיקה בבר הרעישה עולמות, כמעט כאילו נטרפה דעתו של מישהו. תזמורת אמריקאית ניגנה, “הכנופייה” – שמה הופיע במודעה, והבחור שבא מהרודנות הסוציאליסטית העיר בהיסח הדעת ובשקט: “כנופיית גנבים”. אולם בחבורה היה גבר שחור ששר נהדר ובה בעת התנועע בין השולחנות. כל אימת שמצא מקום פנוי, התיישב מול השותים והוסיף לשיר, אוחז במיקרופון כבכוס בירה גבוהה.
השניים לא מצאו את האופניים אף כשחזרו לחפשם בחצות. גם לא למחרת היום. גינטר הצטער, אך שמר את צערו בתוך תוכו. חברו לחדר אמר לו שנראה כי הוא אינו מצר על האופניים דווקא, אלא יותר מכול על כך שנגנבו בארץ זרה ששניהם אוהבים. “המחשבה הזאת,” כך ציין, “מציקה לנו במיוחד.”
“כמה ימים תצטרך לעבוד כדי לקנות פה אופניים חדשים?” שאל.
“לא הרבה,” השיב האוסטרי, ובאחת קרנו עיניו ומצחו גם יחד.
“אפרסם במקומון הודעה על האופניים שנלקחו, ואתייחס בה גם לנקודת המבט שלך, היא מוצאת חן בעיניי.”
“אני לא כל כך מאמין בעיתונים, בארצי נהוג לא לתת בהם אמון,” אמר חרש חרש חברו. גם הדיבור החרישי היה ממנהגי ארצו.
כל הסטודנטים שם, צעירים מחמש יבשות, קראו את הידיעה במקומון, ופניהם אמרו השתתפות בצער. יותר מאי פעם ראו עתה בעיני רוחם את גינטר רוכב על אופניו ותר את הסביבה בשעות אחר הצהריים, לראשו כובע קש ופניו עטורות בזקן ובמשקפיים, דומה במקצת לצעירים בכתבי סרוונטס.
האופניים הגנובים היו לבנים וקלים כחסידה. “כל מי שראיתי רוכב על אופניים כאלה בעיר, עורר בי, לרוע המזל, חשד,” אמר לגינטר חברו מהרודנות, “כי אולי…” בערב שוחחו על האופניים, שרועים במיטותיהם, בחסות האור הישנוני שבקע מבעד לאהיל. יותר מכול ביקשו להעלות השערות. לא מדובר במעשה שביצע גנב ממש, אלא אדם המשתוקק לריגושים אסורים בעיר הקטנה הזאת: בסך הכול שיחק כאוות נפשו, הסתובב והסתובב, ואיפשהו השאיר אותם, זנח את האופניים או ש… “אני אוהב את האופניים האלה… זיכרוני כרוך אחריהם.”
מובן שכל העיר קראה את ההודעה במקומון. כאן קוראים עיתונים.
“תגיד, מה עם הסרבית שלך? עדיין ניגשת אליך, או שהתראתה איתך רק בגלל האופניים שלך?”
“מה פתאום, היא באה, ודע לך שהיא טובה בהרבה מהממשלה שלה,” אמר האוסטרי וצחק. “לילה טוב,” הוסיף אחר כך, “עכשיו אני רוצה לחלום.”
“על האופניים?”
“חה חה חה,” צחק הצעיר בתגובה. “לא ולא.”
החבר מהרודנות חתם ואמר שנפלא שאין צורך לתרגם את הצחוק, זה אותו הצחוק בכל השפות.
הנס אירע כעבור יומיים. בדרכם לפקולטה ראו כבר מרחוק, בקרבת הקיר שבגן שממנו נלקחו האופניים (המקום צוין בקפידה בהודעה שהתפרסמה במקומון) לא זוג אופניים אחד, אלא זוגות לבנים רבים, כולם שעונים על הקיר. אנשים כאלה ואחרים – עם עלות השחר באותו היום – השאירו שם אופניים, אופניים לסטודנט האלמוני…
עכשיו, באור הבוקר, הם זוהרים כמו חלום.
(מתוך “רגלי דוד”, 1996)
המשורר והסופר האלבני וִיסָר זִ’יטִי נולד בעיירה לוּשְׁנְיָה שבדרום אלבניה ב-1952. למד שפה וספרות אלבנית בטירנה ועבד במשך חמש שנים כמורה בכפרים שבצפון-מזרח ארצו. בעקבות פרסום ספר שיריו הראשון, “זריעת הבדידות” (1980), נעצר וריצה בכלא שמונה שנות מאסר עם עבודת פרך בעוון “הסתה ותעמולה”. אחרי שחרורו פרסם כמה ספרי שירה וקבצים של סיפורים קצרים.