לאסלו דרוושי
זה אירע לפני המהפכה הגדולה. סופר צרפתי מאסכולת הפארנאס שאל את אחד מידידיו, משורר רוסי, איך הוא מסביר את הייחודיות שבחיבה ובקרבה המוצאות את ביטויין באופן שבו גברים רוסים מתנשקים. השניים ישבו בבית קפה מפורסם שהמלוכנים נהגו לפקוד, בנייבסקי פרספקט שבסנקט פטרבורג. היה אז חודש דצמבר, דנדון פעמונים נלווה למזחלות שדהרו ברחוב, ומאחוריהן נישאו ריחות של מספוא טרי, וודקה, ערמונים קלויים וניחוח בשמים צרפתיים. עגלונים רועדים מקור, קצינים שתויים מחיל התותחנים, מוכרי עיתונים שהכריזו צרודים על מרכולתם בשלג המתערבל.
“תראה, ז’אן־פייר”, אמר המשורר הצעיר ובה בעת בחש בקפוצ’ינו והביט החוצה מבעד לחלון הקפוא, “אצלנו עונת החורף היא כמו בת־זוג מפלצתית — אשה אכזרית אבל נהדרת. שוטי השלג של הרוח מצליפים בעינינו, הכפור מכסה את ריסינו, הצינה צובעת את שפתינו בארגמן. אנו הגברים מסתובבים במעילי פרווה רחבים כבדים וחובשים כובעים מצוידים במגיני אוזניים. בתקופה הזאת של השנה החלק היחיד שחמים וחופשי בגופנו הוא הלשון. הגבר הרוסי מנשק כדי להעניק חיבה, חמימות ואת תחושתו שרק אם יעקרו את לשונו, יצליחו באמת ובתמים להכניעו ולשעבדו. באמצעות נשיקותיו, הגבר הרוסי משדר את המסרים החשאיים, המהפכניים, של האהבה, ובוודאי, איזו שאלה, אני בהחלט מאמין שננצח”.
(מתוך “הפורטוגלים”, 1992)
הסופר והמשורר לָאסְלוֹ דַרְוָשִׁי נולד בעיר טֵרֶקְסֶנְטְמִיקְלוֹשׁ שבמזרח הונגריה בשנת 1962. הוא התמחה בהיסטוריה ובחינוך בסמינר להכשרת מורים בעיר סֵגֶד שבדרום הונגריה, ובמשך שנים עבד בהוראה, בכתיבה ובעריכה. לפי שעה פירסם שמונה קבצים של סיפורים קצרים, ארבעה ספרים לילדים, שלושה רומאנים, שני ספרי שירה ומחזה. על יצירותיו זכה ביותר מעשרה פרסים ספרותיים.
“הארץ” מדור ספרים, 15.5.15
לדף תרגומי סיפורת מהונגרית