משאל ערב ראש השנה התשס”ב: השיר הראשון שעולה בעל-פה
מרחבים חופשיים, מרחקים כבירים וגבולות בלתי עבירים: קרבה מוחלטת ופער בלתי ניתן לגישור – כל אלה נוכחים תדיר בשירים הקרובים לליבי, ביצירה שהיא שירה בעיני ובמילים שאני עצמי כותב. שירי המשוררת הפינית סירקה טורקה ליוו אותי שנים רבות, שנים שחורות משחור וצחורות משלג ומדאגה. רבים מאותם השירים טבועים בי תמיד לתמיד:
היום מעדתי על ענף, והשביל, נהרו של היער, הכה אותי באגרוף טחב, היישר בליבי.
המילים העזות של טורקה מעניקות לפעמים זריקת כוח ומכת עוצמה, גם כאשר נדמה כי הכול כבר אבוד:
אבל מעולם לא הייתי כה מוכנה להיאבק כמו שאני מוכנה עכשיו.
כתיבת שירה אמיתית וכנה והנכונות לשלם מחיר יקר בעבור מאבק צודק הולכות תמיד יד ביד. שתיהן נראות לי גם כיום תנאי אישי הכרחי לצורך השלמה עם החיים בעולם הזה. הכנות לעולם איננה זמרה במקהלה – לא בשירה ולא בחיים עצמם. בשירת טורקה ובשירתי המרחק בין השירה לבין החיים מזערי, והמאבק העיקש על האנושי – חסר שחר ככל שיהיה – מאלץ את האדם להתמודד עם רשעות, צרות עין, שפלות וקטנוניות, אך ממילא הוא מצדיק את עצמו. לכן יקר עד מאוד גם שירו הקצר של המשורר האלבני ויסר ז’יטי:
לכם, שהייתם פנים מכוערות, מאחל אני מסכות יפות.
“הארץ”, 17 בספטמבר 2001
חזרה לדף יצירת המשורר