ויסר ז’יטי
בהתחלה לא היה אלא עלם הדור שכיבד את הכל בנוכחותו. היטב ידע להסכית, לשתוק ולדבר, אבל איש לא הבין לשתיקתו, לא כל שכן למלותיו.
עיסוקו היה בנמרים. הוא היה מאלף אותם, מציג אותם לראווה בזירת קרקס נודד. בני האדם רוצים להתגרות בנמרים: הם כמובן אוהבים אותם, אף שאינם מסוגלים להתמודד עם פראותם.
המאלף ההדור לא עסק בגעגועים. אולי איש ממילא לא היה ראוי לכך. ביחס לכל חש געגועים עמוקים, אפלים כבארות שרק בקרקעיתן נסתרים מים צוננים, מחיים. שום חבל אינו יכול להוריד את הדלי לעומק תחתית כזאת. רק המשוגע יכול אולי לרדת בפנים לאט עד לקרקעית, בעודו נאנח ונאחז באבנים שבדופן הבאר.
הוא היה זה שירד פעם אחר פעם, אוחז באבנים השחורות של עצמו. כך יצא אל הקהל המריע לו שוב ושוב מסביב לזירה, כל אימת שתחב את ראשו היפה והחולמני אל לועו הנורא של נמר. בכל פעם ששרטו הטפרים את לבו, חש הקלה. היטב ידע מה עובר עליו במחיצת הנמרים וכמה סבל עמם. הוא ידע כיצד לאלף אותם מיער העד ועד לבימה, כיצד לרדות בהם, כיצד להצליף בהם, רק כדי שהאדם לא יפחד מציפורני המוות הלופתות אותו עצמו.
החרדה התוקפנית של הנמר נכחה שם תדיר ומשלה בכיפה יומם וליל, הדחף שלו לקרוע, לטרוף איזו זרוע, את חציו של הראש או את שיפולי הבטן. ובה בעת הריע ההמון הנכה בפה עקום. אנשיו החצויים זעקו משמחה כדי שהנמר יסתכל עליהם, אבל זיכרון הנמר אינו משמר חיבה ואיננו נוטה חסד. שוב ושוב ביקשו ממנו לאכול את חלקם השלם, אך ורק לאהוב אותם, להפגין לכל הפחות אהבה מועטה, להקדיש להם מעט מזמנו, רק את הזמן הנחוץ לו כדי לטרוף אותם. אולם הנמרים אינם יודעים לאהוב כך, ואין להם מושג איך להבין את כל זה.
זיעה קרה זלגה לאורך גוף המאלף, הזיעה האחרונה, ואף על פי כן חייך. גם הפעם לא סגר עליו הנמר את מלתעותיו, לא טרף אותו. באדם קיים הדחף לדם, לדמו של מי שמשחק שוב ושוב במוות (הרי כבר ראיתם בני אדם, האמינו אפוא באילוף!).
חשבנו לתומנו שהוא מצא את אושרו במחיצתם, מכושף מן האור הלוהב בעיניהם הקפואות, מוקסם משיניהם העריצות. בעינינו הן ממש דמו לשיניו, האמנו שגם הטפרים מלטפים.
ואם באחד הימים, באחד ממחוזות העולם, לא יפקח עוד הנמר הקשיש, המנומנם והחירש, את עיניו, אלא יושלך לזבל כמו שטיח קרוע ומלוכלך, הנשאר בעיזבון של מת שיורשיו אינם ידועים, רק אנחנו, הצופים שמחאנו כפיים בשעה שדחף את ראשו לתוך פי התהומות, את הראש המקורזל מרוב מאבקים שדימיין, נאשים את המאלף ההדור של פראותנו בשיתוף פעולה עם כל הפשעים שביצעו החיות.
נזקוף לחובתו את הליטופים שליטף את הנמר כדי לשתפו במשחק, כדי להפוך אותו למבעית קצת פחות בעינינו. נשכח אז את המכות שחטף ואת פצעיו המדממים, את זרזיפי החרדות שהיו ניגרים כדם במורד גופו העירום. מתי? כאשר צעקנו בקולי קולות ואהבנו את הנמר יותר מכפי שאהבנו אותו.
והוא, האיש ההדור, כדי לא לאהוב אותנו פחות מכפי שאהב, כדי לא לחשוב אי פעם שהקהל עלול להיות מסוכן שבעתיים מהנמר, יתרחק בדרכו עוד ועוד (איננו מכירים בדרך הזאת לצורך הבעת כבוד).
בלי לשקוע בתהום הנשייה הגיע לאנשהו בעתיד, למזנון הדומה לאינספור רכבות, ושם הוא שותה דבר מה חריף מאוד ומר. ומחכה רגוע.
(מתוך “רגלי דוד”, 1996)
המשורר והסופר האלבני ויסר ז’יטי נולד בעיירה לושניה שבדרום אלבניה ב-1952. למד שפה וספרות אלבנית בטירנה ועבד במשך חמש שנים כמורה בכפרים שבצפון-מזרח ארצו. בעקבות פרסום ספר שיריו הראשון, “זריעת הבדידות” (1980), נעצר וריצה בכלא שמונה שנות מאסר עם עבודת פרך בעוון “הסתה ותעמולה”. אחרי שחרורו פירסם כמה ספרי שירה וקבצים של סיפורים קצרים. חי בבירת ארצו.