אוֹרְחָן כֵּמָאל
האדמה ששאריות ארוחת הבוקר, הצהריים והערב של בית התמחוי הושלכו עליה, היתה ערבוביה שחורה ובה תולעים זללניות עבות שהשתרגו בהנאה אלה באלה. בשעה שנשים קשישות מלוות בילדים יחפים התרחקו מהמקום והן נושאות כלי פח חלודים גדושים באוכל עד קצותיהם, היו הכלבים נפנים אל השמש שבעים ומדושני עונג, מתמתחים ומתנמנמים כאוות נפשם, ואילו הכלבות נפולות הדדיים הסתובבו וגוריהן השמנמנים מתהלכים מאחוריהן.
בשלב מאוחר יותר נשארה הכיכר נחלתן של להקות עורבים. הרטט והקריאות הלכו וגברו בקרב אותן להקות עורבים שהלכו והידסו לאחר ששבעו, ובה בעת החלו עופות בר גדולים שכנפיהם שחורות משחור לחוג ולצייר מעגלים באוויר. בינתיים, אחד מאותם עופות, זה שעופף מעל כל האחרים אם כי נראה תלוי כעומד בחלל, עט ארצה לפתע פתאום במהירות הבזק ותכף שב ונסק אל־על ובמקורו תולעת עבה.
בא היום והגדוד שהיה מופקד על ביטחון האזור העפיל למקום תצפית חשוב יותר, אתר שממנו היה מסוגל להשגיח ביתר קפידה על ביטחון הסביבה, ואת מקומו הקודם תפסה איזושהי פלוגה… במטבח השדה התבשל בינתיים האוכל שנועד לבית התמחוי. אבל איפה השפע שהיה בעתות הגדוד…
הקשישות המלוות בילדים יחפים נחפזו להידחף בתור כדי למלא את כליהן החלודים ובין הכלבים פרצה מלחמה של ממש.
אחד הכלבים שם התקוטט עם כלב זר שהשתוקק לנקבה לאחר שהריח את ריח אחת הכלבות שלא מזמן המליטה, ועד שהזר המיוחם סולק סופית מהמקום, התגלגלו לכל עבר נביחות וקולות מריבה.
לעורבים בכלל לא הניחו עוד לטעום מהאוכל.
בא היום וגם הפלוגה עזבה. במטבח חדלו לבשל כהלכה. בשביל החיילים המועטים שנשארו בסביבה כדי לשמור בתורנות הכינו מנות שדה בקדרות קטנות וכמעט שום אוכל לא הושלך עוד על הארץ בבסיס, לכל היותר זרקו עצמות ספורות, קצת מאוד לחם וכיוצא באלה.
החורף התקרב. גשמים שופעים שטפו כהוגן את האדמה שבקיץ היתה נסדקת מרוב יובש. שוב חזרו לשם גם הקשישות, נושאות על גבן גזרי עץ, וכמו כן שבו עמן הילדים היחפים וחבורות הכלבים. הזכרים שבין הכלבים נעשו עצבניים יותר, תוקפניים יותר. הגורים שמאחורי אמותיהם אומנם הלכו והתפתחו, אבל רזונם בלט. לפעמים, בגלל איזושהי בעיה פעוטה, היה אחד הזכרים מתעצבן וטועה לחשוב שאחד הוולדות הוא אם הגורים… הזכר השתוקק לכלות את זעמו בנקבה המסכנה שהמליטה, אך בה בעת הרגיז כלבים זכרים אחרים שארבו לה בפינה, שואפים לרגע שבו יגיע תורם, וכך היתה הכיכר מתמלאת בבת אחת בהמולת כלבים מתקוטטים בינם לבין עצמם.
לפעמים בגלל חתיכת עצם היו פורצות מריבות גם בין בני אדם לבין כלבים. בעטיה של חתיכת עצם שמנונית ונאה היה כלב רגוז כלשהו נצמד אל אחת הקשישות ומנסה לתחוב את חוטמו לתוך כלי הפח החלוד שלה. במיומנות שאין שנייה לה היה חוטף את העצם עוד לפני שהזקנה הספיקה בכלל לפנות אליו, ורץ כל עוד רוחו בו והעצם בפיו, משאיר אחריו את הקשישה המייללת מרה בפה חסר שיניים:
“שאלוהים יהרוס אותך! הלוואי שתתעוור בשתי עיניך!”
ואירע שקשישה אחרת, שעונה על מקלה, נחפזה כפופה אל איזושהי חתיכת לחם, אלא שאחד הנערים היחפנים הבחין בה בעת גם הוא באותה חתיכה… הפרחח משך את מקל ההליכה, הזקנה התהפכה, התגלגלה, הנער רץ, תפס את הלחם וברח.
שוב נשמעה צעקת פה קשיש:
“שתוכל לזוז רק על גחונך! קללת אלוהים על ראשך!”
האביב התקרב… זמנים שטופי שמש. מן ההרים המושלגים נשבה רוח קרה, עננים לבנים קלים התרוצצו כהלומי מצוקה.
במגרש שמאחורי מטבח השדה התיישבו שתי קשישות זו מול זו על האדמה הרטובה… כלי הפח שלהן היו ריקים לגמרי. כמה כלבים זכרים רדומים למחצה הפנו אלה אל אלה חזות חשופים ממש לצדן והתנשפו בעצבנות. השמש יקדה בחום. הקשישות פשטו את מעיליהן העבים שהוטלאו פעמים רבות. בחסות כתפיהן החדות צנחו שמוטים שדיהן השדופים. הן חשפו לשמש במתק את בתי השחי ושעה ארוכה התגרדו. אחר כך חיטטו בקפלי מעיליהן, מצאו פשפשים שהסתתרו בהם וחיסלו אותם. זו מבין שתיהן ששלוש שערות שחורות צצו ועלו על סנטרה החד פתחה ואמרה: “אוי, אמא, פעם היה שפע… איזה שפע שהיה… דיברו אז בכלל על אוכל? איזו שעועית שהיתה, איזה חומוס, אילו קטניות… ופילאף אורז, זוכרת?”
חברתה היתה עיוורת באחת משתי עיניה.
“איזו שאלה,” אמרה והינהנה. “בזמן ההוא היה שפע, ועוד איך… האדם אכל אז ושבע, מילא את כליו ועוד הביא כיבוד גם לשכניו…”
“וקליפות אבטיחים! איך שכירסמנו אותן!”
“היו ימים. ושאלוהים לא יחזיר אותם, כי תראי לאיזה שפל של מדרגה הידרדרנו עכשיו!”
“והחיילים הצעירים האלה, למה לוקחים אותם ומעבירים אותם מכאן?”
“מלחמה, יש מלחמה! אומרים שהרוסים שוב מרימים ראש!”
שעה קלה הביטו זו בזו בפחד.
העיוורת הנידה ראש ואמרה: “מרימים ראש, אה?” אחר כך נשאה את עיניה אל ההרים שממול. חלפו בזיכרונה התותחים שהונעו על גלגלים, אלה שהיו בשימוש בתקופת מלחמת הבלקן, ויחד עמם חיילים שנפלו חלל, חביות חיטים, גופת ילד שראשו נמחץ מתחת לגלגלי עגלה מלאה…
“אלוהים, שלא נדע מצרות!”
בשני הלבבות עבר אותו הפחד, אותו הפחד מהרעב.
כמעט בעת ובעונה אחת פצו פה ואמרו:
“ריבונו של עולם, לא עוד מהזוועה הזאת!”
מעליהן חגה ועגה עוזנייה, מציירת באוויר מעגלים רחבים.
1947
הסופר הטורקי אורחן כמאל (1914—1970) היה מגדולי הסופרים של הריאליזם החברתי בארצו. כתיבתו החברתית עלתה לו ברדיפות מצד השלטונות, מאסר והגליה.
“הארץ” מדור ספרים, 16.5.16
לדף תרגומי סיפורת מטורקית