מרגשת ואף קורעת לב היא דרכו של מיגל דליבס לכתוב על יחסי האנשים והחיות בספרו “התמימים והקדושים”. אין זו אלא אלגוריה ליחסים בין אנשים לבין בני אדם הנתפשים בעיני זולתם כחיות, ולכן גם זוכים ביחס שאינו הולם לא בני אדם ולא חיות
התמימים הקדושים, מאת מיגל דליבס, תירגמה מספרדית טל ניצן-קרן, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה, 147 ,2003 עמודים
מיגל דליבס הוא ללא ספק מחשובי הסופרים הספרדים במאה העשרים, ודרכו הספרותית העשירה והענפה משתרעת על פני יותר מחמישים שנה של יצירה. דליבס אשר נולד בשנת 1920 בעיר וידוליד, עד לא מזמן אחד המעוזים השמרניים ביותר של הימין הפוליטי בספרד, כתב עד כה יותר משישים ספרים, ותחומי עניינו בכתיבתו המגוונת כוללים, בין השאר, יחסי אנוש ומחאה חברתית, סיפורי מסעות, ציד ודיג, פובליציסטיקה ואוטוביוגרפיה. יצירתו נודעת הן בזכות איכותה המעולה הן בזכות כמותה ועקביות פרסומה. מאפיינים אלה עשויים להתמיה לא מעט את המתוודעים לכתיבת דליבס בהתחשב בעובדה שהסופר עצמו הכריז בריש גלי כי לימודי המשפטים בהנחיית מורו הנערץ, חואקין גריגס, הם שפיתו אותו בנפתוליהם. כך השתכנע, לדבריו, לנטות לטובת עולם הספרות דווקא, עולם אשר מימיו לא היה מעלה על דעתו להיכנס לתוכו.
ראשית הקריירה הספרותית של דליבס בשלושה רומאנים, שכבר הראשון בהם, “צל הברוש מאורך” (1948) – ספר אקזיסטנציאליסטי המתמקד בחרדותיו של אדם הנמשך למוות ומשום כך נמנע מליצור קשרים עם הזולת – זיכה את כותבו בפרס נאדאל הנכסף. שני הרומאנים שדליבס פירסם לאחר מכן, “עדיין יום” (1949) ו”הדרך” (1950), התחילו לקבע את המוניטין שיצאו לכותבם. הראשון שבהם הוא מעין וריאציה אפלולית ונוגה על סיפור היפה והחיה, ואילו השני הוא סיפור חניכה, המספר על הלילה האחרון בכפר של נער העומד לעזוב את ביתו ולעבור להתגורר בפנימייה בעיר. באותו לילה נזכר הצעיר בילדותו, והוא מגולל את קורותיה. הילדות היא אחד העניינים השגורים ביותר בכתיבת דליבס, שהשתמש בטכניקות שונות כדי לתאר אותה – אחת הייחודיות שבהן היא נקודת המבט של הילד עצמו, כפי שעולה למשל מהרומאן “הנסיך המודח” (1970).
העניין שגילה דליבס לאורך כל דרכו הספרותית בילדים ובעולמם נובע לדבריו מ”העדפת האנשים הפרימיטיוויים, הייצורים בשלבי היווצרותם”. לפי תפישת דליבס “הילד הוא האדם בתגובותיו האותנטיות והספונטניות, בלי צעצוע וייפוי”, ואילו החינוך, כמוהו כתרבות העיר, הנו “מה שבהתחלה מלביש תחפושת ובסופו של דבר מלביש מדים”. רבים מספרי דליבס מביאים באמצעות סיפורי החניכה הכלולים בהם את סיפור חניכתה של ספרד מולדתו. אף על פי שכתיבת דליבס היא בעיקרה ריאליסטית, הרי עומק דמויותיו ועיצובן המאלף, עושר לשונו ורגישותו חסרת הפניות לסבל האנושי מקנים לה נופך מקסים ומזעזע גם יחד. אלה הופכים את הקריאה בספרים דוגמת “בני הנערץ סיסי” (1953), “החולדות” (1962), “מלחמות אבותינו” (1975) ו”התמימים הקדושים” (1981) לחוויות מעשירות ובלתי נשכחות.
כיוצר הלך דליבס עם ספרד בקצב שלה. הוא הושפע רבות מן המעבר ההדרגתי של הסיפורת הספרדית במחצית השנייה של המאה העשרים מהריאליזם החברתי לסיפורת הניסיונית, אולם גם במאוחרים בספריו יש כמעט תמיד רצף עלילתי עקבי והגיוני – התחלה, אמצע וסוף. ברבים מן הספרים משובץ בסיפורים האישיים גורלה של החברה כולה, וקיימים בהם רמזים באשר לדרך שיש להתמיד בה כדי להגיע ליעדים החדשים. ביצירה “התמימים הקדושים” מרים הפאודליזם הספרדי הישן והרע את ראשו המכוער שנים רבות אחרי ניצחונו של פרנקו במלחמת האזרחים. השסע הנורא שהביא למלחמה ושהעמיק בעקבותיה אינו כאן עניין לתיאור או לתיעוד, אלא הוא הוויית החיים של שני מעמדות המתקיימים זה לצד זה וחווים את קיומם בדרכים שונות לגמרי.
עניי הרומאן, משרתי האחוזה, מנוצלים עד תום, אולם הם משלימים בעל כורחם עם הסדר החברתי הנתון שנכפה עליהם ואף רואים בו דבר טבעי ומובן מאליו. האדונים רודים בהם, והגבירות מעניקות מדי פעם לאותם משרתים עלובי חיים קמצוץ ופרוטות מרחמנותן הקתולית. למרות המתח החברתי והפוליטי שהספר טעון בו, מתרחש סיפור העלילה כבמנותק ממנו, פרט להתייחסויות מועטות לקידמה המבוששת לבוא ובכל זאת מתקרבת אל הסף. דוגמה להתייחסות כזאת היא דברי האדון איוואן בשעת המשתה, סביב השולחן הגדול ובנוכחות אורחיו: “האנשים האלה, נכנסו להם כל מיני רעיונות, הם מצפים שיתייחסו אליהם כמו אל בני אדם, וזה בלתי אפשרי, כמו שאתם רואים, אבל זאת לא אשמתם, מי שאשם זאת המועצה הנכבדה ההיא, שמכניסה להם את הרעיונות האלה לראש” (עמ’ 45).
מבחינה מבנית מורכב הרומאן הקצר משישה פרקים, הקרויים כאן “ספרים”, וכל אחד מהם בנוי ממשפט אחד ויחיד. אולם הפן הניסיוני של כתיבה זו אינו פוגם כלל בחוויית הקריאה בספר, אדרבה: קורות בני הזוג פאקו ורגולה, המשמשים משרתים באחוזה, סיפור עזריאס, אחיה המפגר של רגולה, ועלילות האדון איוואן המתעמר בנתיניו נקראים בנשימה עצורה מראשית האהבה בין עזריאס לינשוף שגידל ועד הסוף הנורא של הספר.
דליבס הוא סופר נפלא, ו”התמימים הקדושים” הוא אחד הטובים בספריו למרות הקפו המצומצם. דוגמה מובהקת ליופי המרהיב של כתיבת הסופר ניתנת כמעט מיד בפתח הרומאן: “הציפור האדירה… ובו במקום, לצדו של עזריאס, היתה מכלה את טרפה, בעוד הוא מגרד לה בין אוזניה ומאזין לפעימות הרכס, לנביחתה המחוספסת והעצובה של השועלה המיוחמת, או לגעיית הבקר של חוות סנטה אנחלה, המזדווגים גם הם, ומפעם לפעם היה אומר, השועלה צועקת חזק, מילנה, את שומעת? והינשוף היה נועץ בו את אישוניו העגולים הצהובים שזרחו בחושך, זוקף לאט את אוזניו וחוזר לאכול, ואז, היום כבר לא, אבל פעם נשמעה מתוך הסבך בלילות האביב גם יללת הזאבים הקודרת, אבל מאז שהגיעו אנשי החשמל והציבו את העמודים של הזרם לאורך המדרון שוב לא שמעו אותם, ובמקום זה נשמעו צעקות הלילית, בהפוגות קבועות, ולשמען היה הדוכס הגדול נושא את ראשו העצום וזוקף את אוזניו, ועזריאס היה צוחק חרש, בלי קול, רק בחניכיו, ולואט בקול רך, את פחדנית, מילנה? מחר אני יוצא לרדוף אחרי הלילית” (עמ’ 19-18).
כבדוגמה זאת כך גם במקרים רבים בהמשך, מרגשת ואף קורעת לב היא דרכו של דליבס לכתוב על יחסי האנשים והחיות בספר. מבחינה מסוימת אין זו אלא אלגוריה ליחסים בין אנשים לבין בני אדם הנתפשים בעיני זולתם כחיות, ולכן גם זוכים ביחס שאינו הולם לא בני אדם ולא חיות.
להצלחה שהתרגום העברי של ספר זה ראוי לה אחראית בראש ובראשונה טל ניצן-קרן, שהיטיבה לתרגמו. דווקא בשל הערכתי לתרגומיה בכלל וגם בגלל יופיו של התרגום הנוכחי מצאתי לנכון להתייחס בביקורת זו לשני עניינים שהקפדה יתרה עליהם היתה הופכת את התרגום לכליל השלמות. האחד הוא תעתיקי השמות הספרדיים, שהאותיות העבריות ה”א ואל”ף מופיעות בהם כמייצגות הגאים מקבילים שנכתבים ושאינם נהגים בספרדית. בספר עצמו מלמד האדון לוקס כי האות H אילמת בספרדית (עמ’ 33), ולפיכך אין מקום לכתוב גם בתרגום “הרמיניה” ו”לה הרה”. גם הכתיב “ניבס” ו”מריה” עדיף על “ניאבס” ו”מאריה”, כשם ששם המשורר Hierro מתועתק כדין “ירו” ולא “היארו”. העניין האחר הוא ההעדר המצער של אזכור התרגום הקודם של הספר לעברית: משה בן-הראש תירגם את הספר לפני פחות מעשרים שנה; תרגומו ראה אור בהוצאת לה סמנה בשנת 1987 וכותרו “הקדושים והתמימים”.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-7 באוקטובר 2003
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים