על אורחן פאמוק
“הספר השחור” ו”המבצר הלבן” הם שני הספרים היחידים מאת חתן פרס נובל לספרות לשנת 2006, אורהאן פמוק, שתורגמו לעברית; הראשון (1998) ביד שלמה אביו, השני (2003) ביד משה סביליה-שרון. שניהם יצאו לאור בהוצאת “כתר”. שני הספרים ממחישים את כישורי פמוק ואת כישרונו הנדיר. החלטת האקדמיה השוודית תביא בוודאי לתרגום ספרים נוספים של היוצר הצעיר והמהולל לשפתנו, ויש לקוות שבעשור הקרוב יזכו קוראי העברית לדורונים רבים מאוצרו של פמוק.
אורהאן פמוק נולד באיסטנבול בשבעה ביוני 1952 בחיק משפחה אמידה. הוא זנח את לימודי האדריכלות, שמשפחתו דחפה אותו אליהם, לטובת לימודי העיתונאות, אך כבר לפני כשלושים שנה בחר להקדיש את עצמו לכתיבה ספרותית. פרט לשלוש שנות כתיבה, לימודים, מחקר והוראה בארצות הברית, עברו עליו חייו עד כה בעיר הולדתו. יצירתו הספרותית כוללת לפי שעה שבעה רומאנים: “ג’ודת בי ובניו” (1982), “הבית הדומם” (1983), “המבצר הלבן” (1985), “הספר השחור” (1990), “חיים חדשים” (1995), “שמי הוא אדום” (1998) ו”שלג” (2002). נוסף על אלה פירסם גם את קובץ המסות “הצבעים האחרים” (1999), את קובץ הזיכרונות “איסטנבול: הזיכרונות והעיר” (2003) ואת התסריט “פנים כמוסות” (1992), שמבוסס על הרומאן “הספר השחור” וששימש את הבימאי עומר קבור.
יצירת פמוק משלבת את כפילות הזהויות ואת ריבוי הקולות באורח מיוחד במינו. בין ספריו אפשר למצוא הן רומאנים היסטוריים הן סאגות משפחתיות, אבל מעבר לתימטיקה שלהן בולטת בכל יצירותיו מקוריות הכותב, צורכו לעמת אלה עם אלה פנים שונות של אותה אישיות ורצונו להשמיע יותר מקול אחד ויחיד כדי לתאר את מורכבות המציאות, את ססגוניותה, את ססקוליותה ואת האפשרות לבנות באמצעותה זהות ספרותית אחת מפסיפס דמויות ומקורות. הזהות הנוצרת באמצעות ריבוד הקולות מאפשרת בתורה את הרחבת האופקים של המציאות החיצונית, והיא יוצרת קרקע פורייה לדיאלוג עם הזולת ולראיית עולם רחבה וסובלנית יותר מזו שקדמה להיווצרה.
במאמר שכתבתי בעקבות פרסום התרגום העברי של “המבצר הלבן” ושהתפרסם על דפי “תרבות וספרות” ב-23 באפריל 2004, ציינתי בין השאר: פמוק “הנו פרוזאיקן וירטואוזי, המגלה בקיאות ושליטה גם בסגנונות הסיפור המסורתיים וגם באמצעי ההזרה, הריחוק והטשטוש של הכתיבה המודרנית והפוסט-מודרנית. ברומאנים שכתב הצטיין לא רק בבניית רקע היסטורי משכנע וביצירת עלילה מרתקת, אלא גם בתיאורי עומק עשירים ומעשירים של דמויותיו. לריבוי הפנים של גיבוריו, לעושר המידע האמין שיצירותיו כוללות באשר לחיכוכי מזרח ומערב ולשפע הנדבכים של התקופות ההיסטוריות שהסופר מתייחס אליהן אין אח ורע בספרות הטורקית הענפה”. קשה היה להעריך לפני כשנתיים כי סופר בן 54 שכתב פחות מעשרה ספרים יזכה השנה בפרס היוקרתי ביותר של עולם הספרות. אולם מעבר למניעים הפוליטיים שהיו מעורבים בוודאי בהחלטת האקדמיה, ראויה האמת להיאמר: פמוק הוא סופר גדול וחשוב באמת.
בכתיבתו של פמוק משולבים אלה באלה המזרח והמערב, האיסלאם והנצרות, הדתיות והחילוניות, המציאות והדמיון, הריאליזם והאלגוריה. הסופר נוטה לבחון ביצירותיו את נקודות המפגש בין אנשים ותרבויות, וחקירותיו הספרותיות מעלות כי אנשים דומים אלה לאלה במהותם, ברצונותיהם ובתקוותיהם, וכי הדמיון המחבר ביניהם רב מן השוני החיצוני המפריד ביניהם. שני ספריו האחרונים של פמוק הם דוגמות מאלפות ליצירתו ולתחומי עניינו בכלל.
ספרו הראשון באלף הנוכחי, “שלג”, מספר על מסעו של משורר טורקי, שחי בגרמניה כפליט במשך תריסר השנים האחרונות, אחרי שקיבל במדינה האירופית מקלט מדיני. המשורר נוסע אל העיר קארס שבצפון מזרח טורקיה, עיר שבעבר שכנה בלב ממלכה ארמנית. עלילת הרומאן מתרחשת במחצית הראשונה של שנות התשעים במאה שעברה, ומטרת המשורר המבקר בקארס היא לעקוב אחרי הבחירות המקומיות ולהתחקות אחרי הסיבות לגל התאבדות בקרב בנות עשרה בעיר. בכוונת המשורר התלוש מן החיים הפוליטיים בטורקיה עקב מגוריו בניכר לכתוב מאמר בעיתון.
אולם הסכסוכים הפוליטיים המקומיים בעיר, המבודדת מחמת סערות שלגים, מרתקים את המשורר הרבה פחות מן האפשרות לזכות שוב במקורות ההשראה ומן הסיכוי לחזור ולהיפגש עם איפק, אהובת נעוריו הקסומה, שעליה נודע לו כי זמן קצר קודם לכן נפרדה מבעלה. באמצעות תיאור החיים בעיר וההכרות עם אנשיה יוצר פמוק תמונה מרהיבה של טורקיה בזעיר אנפין, אולם בה בעת אפשר לראות ברומאן שלו גם אלגוריה המתייחסת להיסטוריה הטורקית, לקנאות הדתית וליד הברזל של הצבא המושל במדינה מאחורי הקלעים. נוסף על אלה הוגה פמוק ב”שלג” בשאלות כגון אחריות האמן והקשרים בין הפוליטיקה והאמנות. רק בסוף הרומאן המורכב מתגלה כי קורות המשורר בעיר המושלגת מסופרות על ידי ידידו, הסופר אורהאן, המבקר בקארס בניסיון לברר מה באמת אירע שם.
כפל הדמויות החותם את “שלג” אופייני מאוד לתבנית הכפילות שביצירות פמוק. שורשיה נגלים בספרו האחרון, “איסטנבול: הזיכרונות והעיר”, ספר שהוא גם יומן זיכרונות וגם אלבום תמונות מהעיר היפהפייה, שהסופר אוהב בכל מאודו ושעלילות רוב ספריו מתרחשות בה. ביצירה הנוגה והמאלפת מעיד הסופר אורהאן כי בילדותו היה נהיר לו, כי אי-שם באיסטנבול מתגורר כפילו, אורהאן אחר, בן דמותו ואח אלמוני למחשבותיו. בספר המעוטר תצלומים ישנים ונהדרים מעלה פמוק זיכרונות מילדותו ומנעוריו, מהעת שקדמה לעיסוקיו העכשוויים: “חוויתי את איסטנבול של ילדותי כעיר בעלת שני גוונים, אפלולית ואפרורית, כתצלום שחור-לבן… תמיד אהבתי את החורף של איסטנבול יותר מאת קצה”.
אך ספר זה אינו רק קובץ זיכרונות הטבול בתוגה של החייאת עבר אשר לא ישוב עוד לעולם. היצירה היא גם מסה אישית על הטורקיות בת-ימינו. פמוק מנהל בספר שיחה עם יצירות סופרי איסטנבול האהובים עליו, ובראשן הרומאן “שלווה” מאת אחמט חמדי טנפינר (1901-1962), ספר פיוטי ש”גיבוריו נידונו לכישלון ולחוסר-מעש מחמת העצב שנפל בחלקם בגלל ההיסטוריה של העיר, בגלל חורבנה ובגלל תחושת האובדן. העצב אינו מאפשר לאהבה למצוא שלווה”.
אי-אפשר להתעלם מן ההיבטים הפוליטיים הקשורים בהחלטה להעניק את פרס נובל דווקא לפמוק ולעשות זאת דווקא השנה. טורקיה הנושאת על כתפיה את זיכרון ביזנט ואת מורשת האימפריה העותמאנית, מדינה חילונית שרוב תושביה מוסלמים ונציגות של אסיה המתדפקת על דלתות הקהילה האירופית, עודה מדינה רב-לאומית, כור היתוך של עבר והווה, ומקום המתחבט תדיר בסוגיות זהות. ספרי פמוק משמשים לקוראים טורקים מבוא אמין לאירופיות ולהפריה הנוצרת מן המפגש עם המערב, אך בה בעת ספרים אלה הם גם מדריך למערב: צוהר לטורקיות המורכבת, לעושר רבדיה ולרבגוניותה.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-17 באוקטובר 2006
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים