סָבִּיט אִידְרִיזִי
“הנה, זה הבעלים!” העיר לי אורים, חברי הוותיק, ביומי הראשון בעבודה. הלחש שלו נשמע באוזני כמו איום ידידותי שתכליתו להורות לי לגלות זהירות, על אחת כמה וכמה בנוכחות הבחור החביב שהתקרב אלינו.
מן הקומה השלישית של הבניין שבו עבדנו נראו פני הבחור מוכרות. לאחר שבירך לשלום את עמיתינו שלמטה, את העובדים המתגודדים ליד מערבל הבטון, הקיפו אותו כולם והסתודדו עמו, ואחדים הנידו בראשם לעברי. תחילה לא ייחסתי לכך חשיבות וגם לא למבט החידתי של אורים. אחד העובדים למטה בוודאי מכיר את סיפורי ומגולל באוזני השאר את מסכת ייסורי, אמרתי בלבי.
“פניו נראות מוכרות”‘, אמרתי תכף לאורים בלי להפנות אליו כלל את ראשי.
ביני לבין אורים נרקמה חברות כבר מזמן. בעקבות אותו קשר הדוק בילינו תדיר יחדיו, בעיקר במשך המלחמה. תמיד שיתפנו זה את זה בכל, ושנינו הבנו בקלי קלות איש ללב רעהו. לכן ניעורה בי לרגע פליאה לנוכח תגובתו המתמהמהת הפעם, לאחר שהשמעתי את מלותי.
“אורים!” קראתי מוכנית ונפניתי בפתאומיות אל הפיגום שעליו עמד וטייח.
“נו?” בקושי שמעתי את נהמתו, דומה שבקעה מבטן האדמה. לרגע חדל לעבוד ונעץ בי מבט שאיכשהו אמר רחמים. עיניו נראו כמביעות זרות ואימה בעת ובעונה אחת. לא הייתי רגיל שיסתכלו עלי כך, ולא כל שכן לראות מבט כזה בעיני אורים. משהו קורה, חשבתי, ועדיין אינני מבין בדיוק מה העניין. אולי מדובר בהסתודדות הזאת שם למטה?… השד יודע מה הם זוממים, מה מסתובב להם בראש, לבורים האלה שאינם הוגים בדבר פרט לכסף, כסף וכסף.
“פנים מוכרות אמרת, אדוני?” פנה אלי אורים. קודם לכן מעולם לא כינה אותי “אדוני”. “אה, כן, כן, ברור שאתה מכיר אותו, אם לא הספקת לשכוח”, מילמל בפיזור דעת כמדבר לעצמו, כמו כלל לא פנה אלי.
עד שעלה בעל החברה והגיע אלינו, הספיק אורים לומר לי את שמו. קריאת השתוממות שאני עצמי איני יודע מה טיבה נתמלטה מתוך תוכי.
הכרתי את חביב מאז ילדותו. בנעוריו היה בעייתי מאוד. משפחתו רחשה לי כבוד רב. תכופות הזמינו אותי בני ביתו לדבר על לבו כדי שיחזור מדרכו הרעה. בתקופת הכיבוש הפסיקו נערות רבות ללכת לבית הספר בעטיין של השערוריות שחביב חולל. פעמים רבות גנב, פעמים רבות עוד יותר הסתבך. אינספור פעמים השתמשתי בסמכותיותי כדי לפייס בין משפחות אחרות לבין משפחתו בגלל גנבותיו והסתבכויותיו. רק לאחר שנודע ברבים כי חביב עזב את הארץ, נשמו לרווחה בבית הקומות שבו גרנו ובכל העיר כולה.
“בהצלחה בעבודה!” שמעתי קול מוכר, והוא קטע בבת אחת את הגיגַי, את כל מחשבותי המרות והמרוחקות. היה זה קולו של חביב, הבעלים של החברה המפורסמת ביותר בארצנו.
אורים היה צעיר ממני בכשבע או שמונה שנים, לכן פנה חביב ראשית אליו ובירך אותו לשלום בנעימה ידידותית. אורים היה עובד משכמו ומעלה באותה חברת בנייה, ואילו אני הייתי עובד פשוט ותו לא. זאת ועוד, הבריאות היתה ממני והלאה. היה זה יומי הראשון בבניין, ולא הייתי בכושר. גם הגיל עשה את שלו. רק הודות להתערבות מליץ היושר שלי, אורים, התקבלתי בכלל לעבודה. כמנהל העבודה של הקבוצה וכראש צוות הטייחים קיבל אותי לעבודה בלי לשאול שאלות ביום שנודע לו שמצבי הכלכלי בכי רע. עברו בינתיים שישה חודשים מאז נשארתי מובטל, לאחר הקיצוצים בסקטור שעבדתי בו קודם לכן. לא היה לי במה לקנות לחם וסיגריות, לא כל שכן נייר ומצרכים אחרים.
“מה שלומך, אדוני הסופר?” פנה אלי חביב בקול צונן לאחר שהתחבק בחום עם אורים.
“טוב, אדוני המנהל!” פניתי אליו וחיוך קליל על שפתַי. “זה המצב, כפי שאתה רואה!” הוספתי ונשאתי את ידי אל על כמורה על שפל המדרגה שאליו הידרדרתי.
עיניו השלוות בחנו בבוז את גופי שטוף הזיעה ואת בגדי המרושלים, עברו עלי כמתבוננות בכלב שדבקה בו ספחת. חשתי ברע: העלבון שנטעה בלבי עין העולם לא עלה בקנה אחד עם טבעי ועם עברי, אך למרבה הפלא נבצר ממני להגיב אז כך או אחרת. בפנייתי המוכנית אליו ראה אורים מן הסתם מעין בקשת עזרה, וכאשר פנה בדברים אל חביב, התריס בקול מאיים:
“איך אתה מעליב סופר מפורסם ואדם מכובד כל כך?” קרא בפנים סמוקות מכעס.
מטרת נעימתו הקשוחה היתה אמנם להגן על כבודי, אולם קולו הבעית אותי. חששתי שלכשישים קץ לעימות, יאבד גם הוא את מקום עבודתו. בעודי מצפה להתפרצות נקמתו של חביב חם המזג, משוכנע שיגרש את שנינו במורד המדרגות וישלח אותנו לאלף עזאזל, הופתעתי לשמוע אותו, נינוח וידידותי, פונה בדברים לאורים.
“אתה עובד מצטיין, אורים. בלעדיך החברה שלי לא היתה מגיעה לאן שהגיעה. הכל טוב ויפה, אבל בזמן האחרון העבודה אינה מתקדמת כפי שהתקדמה עד לא מזמן. אינך זקוק פה לסופרים ולאמנים, אלא לעובדים חזקים. בעוד שבועיים הפרויקט צריך להיות גמור. תביא הנה צעירים ולא טפילים שעולים ויורדים מעלה מטה. גם העובדים שם למטה העירו לי על כך”.
כשכילה לומר את דבריו, צונן כמו מחשב, ירד במדרגות בלי שום ברכת שלום.
התאבנתי חלול לחלוטין, נע ונד בין ההאשמה על כך שביום אחד ויחיד עלה בידי להרוס חברה מצליחה, לבין עוניו של האביון אשר עתה זה גזלו ממנו את כבשת הרש. נעלבתי עד עמקי נשמתי, מחמת העלבון הצורב אף שכחתי מי ומה אני. איני יודע עוד כמה זמן עמדתי כך, אבל אני יודע שברגע מסוים פניתי אל אורים. הוא בהה אי־שם באופק, וידעתי שאחת היא לו על מה הוא מסתכל. מבטו היה ממילא מעומעם, ועיניו מצועפות דמע. תחושה איתנה של רעות השתלטה עלי כליל, ניגשתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק אמיץ, אבל בה בעת יראתי שמא יפרוץ בבכי, זה ממש לא היה נחוץ לי באותו רגע קשה. עד עצם היום הזה איני יודע בוודאות אם שמע אותי כשאמרתי לו “אני הולך”, אחרי ככלות הכל לא נשארו אז אלא עוד שעתיים עד סוף היום. אני יודע רק שכאשר עברתי על פני מערבל הבטון קרא מישהו מאחורי:
“אדוני הסופר! אדוני הסופר!”
הפניתי את ראשי וראיתי את אחד העובדים רץ אחרי.
“מה העניין?” שאלתי בקרירות כשהגיע אלי.
“בוא בהזדמנות הראשונה לקבל את שכרך תמורת היום הזה, כך אמר לנו הבוס להגיד לך”, השיב והתכוון לחזור למלאכתו.
“לא, תודה!” הפטרתי בהחלטיות. “שכר היום הזה בשבילך. לך ושתה בו כוס קפה ביחד עם חבריך לעבודה ועם הבוס”.
תערובת של השתאות ושמחה נמרחה על פניו המחוספסות, ארשת מהסוג שיודעים להביע רק מטומטמים אמיתיים. אחר כך יצאתי לדרך.
(מתוך “מלת הלהט”, 2010)
המשורר והסופר האלבני סָבִּיט אִידְרִיזִי נולד בכפר צֵרָאיֶה שבצפון קוסובו בשנת 1955. הוא גר בחלקה האלבני של העיר החצויה מִיטְרוֹבִיצָה, עובד בעירייתה כמנהל מחלקת התרבות ועורך את כתב העת “מלת הלהט”.