על תרגום “שנת הארנב” ו”המשורר אומר את האמת”
שני ספרים, שתרגומם העסיק אותי רבות, מלווים אותי בשנים האחרונות כשני עולמות בזעיר אנפין, הקיימים במקביל לעולם שחיי מתנהלים בו – עולמות אמיתיים לא פחות מהעולם שבו נוצרו. שני הספרים שונים זה מזה כמעט מכל בחינה אפשרית: האחד הוא רומאן, ואילו האחר הוא מבחר שירים; האחד נכתב באמצע שנות השבעים, ואילו האחר – בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים; האחד שופע עליצות, הומור ושמחת חיים, והאחר מלא אהבה, אך גם מיוסר וער מאוד לממדים הטרגיים של הקיום האנושי; האחד לשונו פינית, האחר כתוב בספרדית ובגלגית. האחד הוא ספרו של ארטו פאסילינה “שנת הארנב”, שיראה אור בשנת 2004 בהפקה משותפת של הוצאות סצנה ועם עובד, והאחר הוא “המשורר אומר את האמת”, אנתולוגיה של שירים שפדריקו גרסיה לורקה כתב בתשע שנות חייו האחרונות ושהוצאת כרמל תפרסם בעוד חודשים ספורים.
במחיצת הארנב והאמת, אך גם הרחק מהיער ובקרבת שקרי היומיום, חלפו עלי לא רק ימי השנים האחרונות, אלא גם לילות רבים של תרגום, של העברת מלים משפות שמנגינותיהן שונות מאוד מניגוני העברית אל לשון של אבנים ותבניות נוף מולדת, פיגועים, חמסין וציפורים משוגעות, אך גם לשון של כיסופים, כמיהה ותקווה לשנה טובה ולשנים ברוכות יותר. בשורות הבאות אספר על אחדים מן הקשיים והבעיות, שליוו אותי כמתרגם במהלך עיברות שני הספרים.
“שנת הארנב”, יצירת הביכורים של ארטו פאסילינה, הוא ספר שיוצרו קנה בו את תהילתו. פאסילינה, שנולד בקיטילה (לפלנד) בשנת 1942, בוודאי לא שיער עם צאתו לאור של ספרו הראשון, לפני כחצי יובל, את גודל ההצלחה שיזכה לה. היצירה המבדחת והמחכימה שפורסמה בפינלנד במהדורות רבות שימשה גם בסיס לסרטו המעולה של ריסטו ירוה, והיא תורגמה לכתריסר שפות, ביניהן ליטאית ויפאנית. עיקרה הוא בסיפור קורותיו של קארלו וטנן, עיתונאי מתוסכל בגיל העמידה. וטנן קץ בשגרת עבודתו, באשתו ובחייו בעיר. ביום בהיר אחד הוא נוטש הכל מאחריו ומזנק אל תוך הרפתקה נפלאה: מתלווה אל ארנב ומנווט עמו בדרכו אל הטבע ואל החופש האמיתי.
עיברות “שנת הארנב” הציב בפני סוגיות רבות, שהתמודדתי עמן כבר קודם לכן בתרגום סיפורת פינית לעברית. שתי דוגמאות אופייניות לבעייתיותן הן דרכי השימוש בכינויי הגוף בשתי הלשונות וההבדלים הקיימים ביניהן ביחס להבעת מידת האקטיוויות של הפעולה. בניגוד לעברית, המקפידה לרוב להבהיר במי מדובר בכל משפט ומשפט, בפינית התייחסות ישירה מדי של הדובר לעצמו, לנמענו או לאדם שלישי, עלולה להיתפש חצופה ובוטה. לפיכך, במשפטים פיניים רבים אין כינויי גוף, וצורות הפועל הסתמיות אינן מורות במפורש במי מדובר. השלב הקודם לתרגום בכל אחד מן המקרים הללו הנו לעולם מתן פרשנות לדרכי הבעה, שמנקודת מבטו של דובר העברית נראות עקיפות, חמקמקות, מעומעמות ואולי אף סתומות. כאשר וטנן והארנב נזנחים ביער, אומר האיש לחיה בפינית: “הנה את זה עכשיו נשארו”, משפט שתרגומו העברי גורס “אז זהו, נשארנו כאן”. בדומה לכך, המשפט העברי “המקום שלך במזח כלול במחיר?” מופיע במקור הפיני כ”האם בא מקום-מזח לתוך זהה מחיר?” הפינית והעברית שונות זו מזו גם בהעדפותיהן באשר לשימוש בסביל: צורות הסביל מאפשרות לפינים להשתמש בצופן תקשורת שאינו מצריך אמירת “אני”, “אתה” או “הוא”. הפירוש של “לא את זה הובן כך” בעברית מתקבלת על הדעת הוא “לא הבנתי את זה כך”, ואילו הביטוי הלקוח מהשפה המדוברת “החישור נשבר” תורגם בהקשר נתון לעברית כ”נשבר לך ממנה”.
בעיה שאפיינה את תרגום “שנת הארנב” דווקא היתה העברת ההומור הפיני לעברית. דברים המצחיקים בתרבות אחת יכולים על נקלה להיראות אוויליים או משמימים בתרבות אחרת, אולם מעבר לכבילות התרבותית של ההומור קיימות גם דרכי הבעתו השונות בלשונות שונות. איני יודע עד כמה וטנן וארנבו משעשעים בליטאית או ביפנית, אולם אם כי ההומור של פאסילינה תלוי כמעט תמיד בנסיבות המתוארות ורק לעתים רחוקות במשחקי לשון שנונים, לא פעם קיים קושי במציאת מקבילותיו העבריות. כדוגמאות טיפוסיות יכולים לבוא המשפט שווטנן אומר לאשתו בשיחת הטלפון הראשונה ביניהם אחרי בריחתו מהבית: “תבכי מהר יותר, כי אם לא השיחה הזאת תעלה לי ביוקר”, והמשפט, שאשת וטנן מנמקת בו את חוסר רצונה לדבר עם בעלה על ההפלה שהחליטה לעשות אחרי שבגדה בו: “תגיד, אתה מקנא לעובר מת, טיפש שכמוך?”
בבעיות אחרות לגמרי נתקלתי בתרגום שיריו של לורקה. לעצם התרגום במקרה זה קדמה עריכת המבחר, שהתבססה בראש וראשונה על שני מניעים: העדפת חומרים שטרם תורגמו לעברית, ויצירת מכלול שייצג נאמנה את תנובתו השירית של לורקה בתקופה נתונה בחייו. למרות העדפת יצירות שלא תורגמו בשלמותן לעברית, פרט ל”בכי על איגנאסיו סאנצ’ס מחיאס” שראה אור ב”רומנסרו צועני” בתרגום רפאל אליעז, הרצון ליצור מכלול המתייחס לשנותיו האחרונות של היוצר לא איפשר להשמיט מהאנתולוגיה שירים שהתפרסמו כבר קודם לכן בעברית. לא יכולתי, ולמען האמת גם לא רציתי, להתעלם מתרגומיהם של רפאל אליעז, רנה ליטוין וטל ניצן-קרן לשירים הכלולים גם ב”המשורר אומר את האמת”, אף על פי שבמקרים לא מעטים – ובמקביל להערכה הרבה שאני רוחש לעמיתי המתרגמים – חלקתי על הפרשנות המשתמעת מתרגומיהם.
דוגמה להבדלי פרשנות מסוג זה היא בחירת מין הנמען/ת בתרגום “סונטה של עטרת הוורדים”, השיר הפותח את סדרת 11 הסונטות הכלולות בקובץ “סונטות של האהבה החשוכה”, שראה אור לראשונה בשנת 1983. במבחר המצוין של רנה ליטוין “חלום וברונזה” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001) הופיע תרגומן של שתיים מהסונטות, וב”סונטה על מקלעת הוורדים” (תרגום ליטוין, עמ’ 430-429) פונה הדובר לנמענת. הערת השוליים בתחתית התרגום מפנה את הקוראים לפרשנות, המבוססת על מיתוס ונוס ואדוניס, על קישורו של מיתוס זה לפרח הנורית ועל תרגום המלה הספרדית anemonas באמצעות המלים העבריות “פרחי נוריות”. בתרגומי לסונטה, שהתפרסם במוסף זה בתאריך 13.4.2001, הדובר פונה לנמען והמלה הספרדית מתורגמת כ”כלניות”. למיטב הבנתי, גם אילו כתב לורקה על נוריות, ranunculos בספרדית, הרי השיר מופנה לנמען, כיוון שה”סונטות של האהבה החשוכה” נכתבו לרפאל רודריגס רפון, אהובו האחרון של לורקה. על כך עומדים, בלי יוצא מן הכלל, כל חוקרי יצירתו של המשורר, וליטוין מציינת זאת ביושר בספרה. מטרת דברי אינה, חלילה, להתנצח עם פרשנותה הלגיטימית של ליטוין, אלא להדגיש כי תרגום טקסטים שתורגמו זה מכבר לעברית אינו בהכרח קל מהעיסוק בחומרים המתורגמים לראשונה לשפה זו.
תרגום ה”סונטות של האהבה החשוכה” הוא מלאכה סיזיפית אף לחרזנים מיומנים הן מבחינת הלשון הן מבחינת הצורה, אולם גם תרגום המכלול “שישה שירים גלגיים” לא היה קל. שירים אלה נכתבו בלשון הגלגית המדוברת בצפון-מערב ספרד, ככל הנראה בעקבות שיתוף פעולה בין לורקה החד-לשוני לבין בן מחוז גליסיה, ארנסטו פרס גרה. למרות התנסותי בגלגית אגב שהייתי הממושכת בעיר לה קורוניה ותרגום שירי המשוררת לואיסה קסטרו, תרגום ששת השירים הגלגיים הצריך שימוש חרוץ במילון: שירים אלה מופיעים בכתבי לורקה בגלגית ולא בספרדית.
ובכן, שני ספרים ושני עולמות על קצהו של קצה המזלג, ובהם, ומחוץ להם, העולם, העולם הרחב.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-6 בספטמבר 2002
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים