נסה יני
1. סיגריית “מרלבורו” שהדליקו במצת “מרלבורו” ושאפו שתי שפתיים אלמוניות. שתי שפתיים בשרניות ודלוקות שאפו ממנה, מהסיגריה הזאת בבעירה של עונג, בבריחה של עשן, בניעור של אפר.
היא, הסיגריה שבאה מאי־שם בדרכים ארוכות, על פני המים או לאורך כבישי האספלט, עברה ידיים בכל מיני צבעים, כפפות מוברחות אחזו בה, אחזו בה גם בלי כפפות, עכשיו היא אפוא בוערת בבעירה של עונג, מקצה אותן שפתיים בשרניות ודלוקות, בבריחה של עשן ובניעור של אפר. בוערת עד שקוראים לה בשם “בדל סיגריה”.
2. טפו!
שתי שפתיים שהניקוטין חרך, מכסות ומספרות בהסתר את קורות השיניים, אחדות רקובות, אחרות נשרו.
טפו! בדל הסיגריה נורה ביריקה מהפה וצנח על המדרכה. אחר כך צונחות טיפות רוק והבל פה של שתיין מתפזר…
טפו! למה נגמרת מהר כל כך? טפו, ט…
סכין בגב והוא צונח, צונח על המדרכה… מבעד לשפתיים החרוכות זרזיף דם שקוף… על המדרכה מתגוללים שניהם, הוא ובדל הסיגריה.
לא היה זה בבוקר, גם לא בערב.
3. אוי, איזה עונג! תענוג להחזיק אותו בפה, לנשוך בשיניים הקדמיות ולגלגל בשפתיים. השפתיים שואפות ממנו ומעבירות אל בית החזה את הטעם שנמהלה בו המנתה. אוי, לרגע אני מחזיק בפה את בדל הסיגריה הזה ואחר כך מכניס אותו לקופסה, הקופסה ששמורים בה גם בדלי הסיגריות האחרים. אחר כך אני שב ומצית. מדליק אותו בדל סיגריה ושב ושואף ולועס, מחזיק אותו בשפתי ולבסוף שם הוא כבה…
השפתיים שלי אינן זוכרות נשיקות. נראה לי שבנשיקות אין טעם. הן אינן עושות דבר וחצי דבר לשפתיים שלי. ולא זה הדין כלל ועיקר בבדלי הסיגריות! לבדלי הסיגריות יש סיפורים, הם טומנים בחובם זיכרונות, יש להם טעם, אחת היא אם טעם שנמהלה בו המנתה או טעם פטריות עבשות, הן המלחלחות את פי, ההופכות את כל כולי לנוזל…
אני מכיר כל בדל סיגריה באוסף. יש להם הימים שלהם, ימיהם שנמהלו בימים שלי. יש להם הסיפורים שלהם, ואלה נהפכו לסיפורי חיי. מילאתי חפיסות רבות בבדלים. השפתיים שלי תמיד תרות אחריהם, ואני איני משיב את פניהן ריקם. ומה יהיה על גופי היפה, המת והמתמוסס? הרי אף בדל סיגריה לא ייוותר ממנו!
“תדליק לי בבקשה”.
והוא מדליק לי. לא משנה לי מי הוא. אינני זוכר. מעולם לא שימרתי בזיכרוני את מי שהדליקו.
בדל סיגריה דלוק מתגלגל על שפתי עד אשר הוא כבה. אוי, איזה עונג!
4. קפצה עלי עייפות. איני מסוגל לכתוב עוד. אין לי אף בדל סיגריה להדליק. איך אחכה עד אור הבוקר? אוי!
בֵּרָט, יוני 1993
*הסופר והמשורר נָסֶה יָנִי נולד בכפר סְטֵגוֹפּוּל שבדרום אלבניה ב-25.5.1947. התחנך בפנימיית חיל הים של הצבא האלבני בעיר וְלוֹרָה ובמוסד להכשרת קצינים בטירנה. במשך יותר מעשרים שנה שירת כקצין חינוך בצבא ארצו. בשנת 1997 היגר ליוון, התיישב באתונה וייסד בה אגודה מקומית של סופרים ומשוררים אלבנים. לפי שעה פירסם שישה קובצי שירה, שני רומאנים וקובץ סיפורים.